בשורות טובות, טרנטינו: שמונת הראשונים והביתה – מקבץ שלישי
סרט הפיל גוד של השנה, תיעודי על טרינטינו והאוקראיני המרגש והטעון פוליטית | דיווח שלישי מפסטיבל סרטים חיפה.
בשורות טובות
בשורות טובות מגיעות לאלו המוכנים לחכות, למרות המכשולים הניצבים מולם. יכול להיות שהמשפט הזה יכול להיתפס בענייכם מעט קיטשי. אבל לא הסרט הזה, לפחות לא כל הזמן. מה שיכול להיתפס ממבט ראשון כעוד קומדיית פיל גוד נחמדה, מתגלה כיותר חכם ממה שציפיתי.
הסרט שעוסק סביב זוג הנכנס לטיפולי פוריות, מתעסק בעצם בשאלות נכונות, בעיקר ולא בטפל. הוא בוחן בין היתר את מערכת היחסים של הזוג כאשר עולים דגלים אדומים כיצד זה יכול להשפיע על הבריאות של האישה, הלחץ הריגשי שמגיע מהמשפחות, מהחברה והמחשבה שאולי מדובר בצעד גדול מידי שמגיע עם חובות ופשרות רציניות.
חוץ מהכתיבה החכמה, ללא ספק הקרדיט הנוסף שצריך להינתן הוא הלב הפועם של הסרט, נלי תגר ורועי אסף (שהיה שותף עם ארז תדמור לתסריט) , הכימיה בין שניהם לא מהעולם הזה. לכל אחד מהם יש סצנה הגורמת להם למתוח את יכולות המשחק שלהם ולהראות עד כמה מופלאים הם. זה מגיע בנקודות הכי קריטיות במסע המפרך של הדמויות, כאשר החיים סוף כל סוף הצליחו לפוצץ את הבועה הבורגנית שחייו בה.
מפוזרים כאן בין היתר, סצנות הזיה קומיות. זה נכון שלא כולם מצליחים לפגוע בול במטרה ומרגישים לעיתים ששייכים לסרט אחר, מה שאני כן מוכן לכבד כאן הוא את זה שתדמור ממחיש לנו באופן וויזואלי את המתרחש בראשם של הדמויות.
"בשורות טובות" יכול להיתפס כקיטשי ועדיין יש בו דיון מעניין על המהות של ללדת ילד בעשור בו אנו חיים.
טרנטינו: שמונת הראשונים
הבמאית טארה ווד, יצאה לפני 5 שנים במסע לחקור את סרטיו של במאי האינדי ריצ'רד לינקלייטר כאשר היה קרוב ל-21 שנות יצירה קולנועית. עכשיו הגיע תורו של טרנטינו ובשביל שלא יהיה שום בלבול, הוא כבר קרוב ל-27 שנים של בימוי.
אז כפי שזה הובן, הסרט בוחן את הקריירה של טרנטינו מההתחלה כשעוד עבד כמוכר בחנות להשכרת וידאו ועד עלייתו לגדולה עם קלאסיקות רבות שנתחמו כאייקון בתרבות כגון: "ספרות זולה", "להרוג את ביל" ו"כלבי האשמורת". טרנטינו עצמו אולי לא מרואיין כאן אך שלל חבריו וקולגות יושבים מאחורי המצלמה ומספרים על עבודתם עם הבמאי, סגנונותיו, הסטייל והמוטיבציה להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב.
ראשית, אין שום ספק כי מעריציו ההדוקים של הבמאי ייהנו ממכתב האהבה הזה. אני רק יכול להניח כי את הרוב כבר אולי שמעתם וקראתם בעבר. הוא סטנדרטי מבין מכלול סרטי תעודה רבים שעוסקים בבמאים ועדיין זה לא הופך אותו ליצירה פחות טובה. העריכה בין הראיונות לבין קטעי ארכיון היא קצבית. נוטף מהסרט סטייל שמשאיר אותך דבוק על המסך.
למשל, בכל פעם שמופיע מישהו להתראיין. מתחת לשמו תופיע תמונה עגולה ומזערית באיזה סרטים מהפילמוגרפיה של טרנטינו הוא שיתף עימו פעולה. במהלך הסרט מופיעים ציטוטים שלו ויש מספר רגעים בהם הראיונות עם האנשים מבוצעים כאנימציה.
בעייתי הגדולה איתו נובעת בהתעסקותו באחד מהנושאים הכי חריפים בחדשות, הארווי ויינשטיין. הרי זה ברור מאליו מדוע ידברו עליו, הוא היה שותף חשוב של טרנטינו בכל מה שהיה קשור לתמיכה בהפצה בבתי קולנוע. זה פשוט מעצבן שברגע המושלם שאתה חושב שהסרט נגמר ועובר למסך שחור הוא ממשיך עוד כמה דקות כאשר חלק עוסקות בפרשה של ויינשטיין שבכללי הרגיש לי כאילו אני צופה בסרט אחר, ואגב במכוון או לא, גם מהווה פרסומת לסרטו החדש שכנראה יצא בקרוב באופן מסודר להורדה דיגיטלית, בקלות היה אפשר לחתוך את הדקות המיותרות האלה.
לעיתים מהנה, רחוק מייחודיות, "טרנטינו: שמונת הראשונים" הוא סרט שיעריכו מעריציו הגדולים של טרנטינו.
הבית
הנציג של אוקרינה לאוסקר נפתח באחת מנקודות המוצא הכי מסקרנות, אב ובן באים לאסוף את הגופה של הבן המבוגר שמת בשדה הקרב מקייב, בניסיון לקבור אותו בחצי האי קרים ליד אימו בקבורה מוסלמית. המכשולים שעומדים בפניהם יהיו אנשי חוק, הטבע ואולי הכי חשוב משניהם, ההתנגשות בין שני אורחות חיים.
בשביל באמת להבין ולהעריך את הסרט, צריכים לצלול אל תוך ההיסטוריה של האי. הטטרים של קרים הם עם טורקי – מוסלמי סוני. לאחר מלחמת העולם השנייה הואשמו התושבים בשיתוף פעולה עם הנאצים והוגלו ע"י סטלין למרכז אסיה. מסוף שנות השמונים החלו לחזור הטטרים מהאי קרים לארצם.
כיום ומאז פברואר 2014 נמצא חצי האי תחת סיפוח של השלטון הרוסי. האבא, מוסטפה הוא טטרי. מולדתו וזהותו חשובה לו מאוד. בנקודה ספציפית הוא מכנה את קרים, הירושלים של עמו. בנו הבכור נהרג בגלל הקרב הבלתי פוסק בין אוקרינה לבין רוסיה. בגלל זה חשוב לאב לקבור אותו שם על האי.
למרות שאני מעריך את הבמאי נרימאן אלייב (שזה סרט הביכורים שלו) שלא העניק לצופיו את כל המידע על מגש של כסף. אני חושב שכאן הוא לא היה מספיק אחראי. הרי מבלי באמת להבין את המניע הרגשי, אנו נשארים עם סרט אוורירי אשר נוטף מקור ואפרוריות. אני יכול להניח שלא כולם יתעניינו להישאר עד סוף המסע.
הדבר הנוסף הכי מרשים כאן הן הסצנות המותחות שלו. הן מבוימות ביד רמה, כאילו נלקחו בסרט תיעודי. אגב זה די מעניין להסתכל על זה שבאותם רגעים מלאי סיכון מצליחים האב והבן הצעיר להתחבר זה עם זה, בהבנה הפשוטה שבעולם שבו הם חיים מה שנשאר הוא רק הם ואמונתם.
"הביתה" הוא סרט מרהיב ומרשים שדורש מעט יותר ליטושים ועדיין מצליח למצב את אלייב כבמאי שכדאי לשים עליו עין.
