• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

אימת החודש – מרץ 2020: "על החגים ועל המוות", "הפיר", "הטינה" גרסת 2020 וקצת על "באסקט קייס"

29 במרץ 2020 מאת אור סיגולי

אימת החודש הראשונה פורסמה בחודש מרץ של 2013, בדיוק לפני שבע שנים. ועל אף שכבר אז נראה היה שהעולם לא מתקדם למקום מי יודע מה, לא תיארתי לעצמי שהמציאות שלנו תהיה מפחידה יותר מהסרטים שמוזכרים בה. אמנם צריך לזכור שבהרבה מקומות אחרים העולם, ובואו נודה באמת לא מאוד רחוק מאתנו, יש אנשים שסגר ובידוד זה ממש לא המצאה של הקורונה מבחינתם, אבל זו כן פעם ראשונה שאני, ורוב האנשים מסביבי, עומדים במצב אמיתי של חוסר ידיעה.
זה משפיע על הכל, ולעניינו הקטן וחסר החשיבות בתמונה הגדולה, גם על חוויית הצפייה. באימת החודש של מרץ 2020 משתתפים ארבעה סרטים, שניים מהם ראיתי לפני ההתפרצות ושניים ממש בשבוע האחרון, וקלטתי איך המצב מייצר אצלי רגישות שונה. דברים שבעבר הייתי צופה בהם ברמת עניין מסויימת, הפכו עכשיו לאינטנסיביים הרבה יותר. וגם אחרי שהעניין יחלוף, לא בטוח אם זה כבר ישתנה.

הסרטים הפעם מורכבים משלושה אמריקאים וספרדי. שניים מהם אפילו הספיקו לקבל הפצה בבתי הקולנוע, אחד מנטפליקס, ובסוף אוסיף כמה מילים קצרות על סרט קאלט אייטיזי שכבר הרבה זמן רציתי להשלים. החדשות המשמחות הן, שבשונה מאימת החודש של פברואר, רובם ממש שווים את הזמן שלכם.

"על החגים ועל המוות" – Black Christmas

קשה לתאר כמה לא היה לי צורך בסרט הזה. חלקכם יודעים כבר ש"בלאק כריסטמס" המקורי מ-1974 הוא אחד מסרטי האימה האהובים עלי ביותר, כזה שאת הקסם שלו יהיה מאוד קשה לשחזר בקולנוע המודרני. בנוסף, כבר נעשה רימייק לסרט ב-2006 שנחשב לכלום בתוך שום דבר. לכן הרעיון לעשות עוד אחד, ועוד כזה ברמת סיווג 13-PG בלי דם וקללות, נשמע לי כמו בזבוז זמן מוחלט של כל הנוגעים בדבר.

בישראל הסרט יצא תחת השם ה… אה… יצירתי "על החגים ועל המוות", מכיוון שהוא מורכב משתי המילים הכי שנואות על עולם ההפצה הישראלי "שחור" ו"כריסטמס" (אם כי יכול להיות שהמילה "קורונה" עקפה אותן בשלב הזה), ושוחרר ללא הקרנה מקדימה לעיתונות, מה שגרמה לסף החשש לעלות אפילו גבוה יותר. את כל אלה גיבו דיווחי הקופות מארה"ב, שם הסרט לא עשה חיל לקראת סוף השנה ונראה שהוא יעלם מבלי להתיר חותם.
אני צפיתי בו לאחרונה כאמור, בעיקר מתוך סקרנות, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מעט מתוסכל – "על החגים ועל המוות" הוא סרט מהנה ומעניין, עם המון לזכותו, וממש חבל לי שלא יכולתי לשמוח בשמחתו בזמן אמת ולספר לכם על זה אז. בנוסף, הקשר שלו לסרט המקורי הוא פחות או יותר רק ברמת הטאג-ליין: סטודנטיות נרצחות. למעשה, אני חושב שאם היה מתנתק מהמורשת של יצירת 1974, הכל היה עובר הרבה יותר טוב. אבל לכו תוכיחו את זה.

את "על החגים ועל המוות" ביימה סופיה טאקאל, לרוב שחקנית, שבסריטה כבר הזוכרה עם סרטה השני כבמאית "Always Shine". את התסריט כתבה בשיתוף אפריל וולף כאשר אפילו לא ניתן שום קרדיט ליוצרי הסרט הקודם, בוב קלארק וריי מור. והאמת היא שאני לגמרי יכול להבין אותם. זה שוב מחזיר אותי לבחירה לקרוא לסרט בשם שנבחר לו, מייצר מערך ציפיות לא טוב.
הסרט מתרחש בקמפוס של קולג' אמריקאי במהלך חופשת חג המולד. במקום נשארים מספר סטודנטים, ובעיקר סטודנטיות, כאשר רוצח במסכה וגלימה מתחיל להעלים את הבנות. אל התבנית הזאת מכניסות טאקאל ו-וולף נקודות מבט מאוד מעניינות על חרדה נשית, על גבריות רעילה, על זמנים משתנים, והמון נושאים מאוד רלוונטיים – חלקם מעניקים הסתכלות מעניינת ומקורית, חלקם קצת מלאכותיים ומשתדלים יותר מדי.
התבנית העלילתית מתחילה עם גיבורת הסרט היא ריילי (אימוג'ין פוטס בהופעה שמזכירה לנו למה התאהבנו בה מלכתחילה), שלאחרונה הותקפה מינית על ידי אחד מבוגרי הקולג', ומנסה לחזור חזרה לשגרה בזמן שחברותיה מרימות מופע כריסמס לסטודנטים במקום. ההופעה עצמה מעוררת הרבה אי נחת, וכבר לאחר מכן כמה מהן נעלמות, או צצות במצבים שונים של חוסר חיים. ריילי וחברותיה מנסות להבין מי עומד מאחורי זה ובמי אפשר לבטוח. אם בכלל.

"על החגים ועל המוות", במיוחד בחלקו האחרון, קופץ מעל יותר מדי כרישים ותופס כיוון מעט מפתיע ולא בהכרח כזה שמשתלב אורגני עם תחילתו. זה, והרצון המאוד קיצוני שלו להיות "רלוונטי", הם שני החיכוכים היחידים שיש לי עם הסרט המצחיק והסוחף הזה, שעשוי נהדר, משוחק אחלה, ואפילו עוקף את מכשלת ה"אסור להראות דם" באופן די מגניב. אני באמת חושב שהגיע לו יחס טוב יותר ממה שקיבל. רק נותר לי לקוות שהוא יזכה לגלגול נוסף אצל קהל שיצפה ויאהב כפי שמגיע לו, ויכניס אותו לשיח האימה-ממבט-נשי שתופס יותר ויותר מקום.

"הפיר" – The Platform / El Hoyo

זה בדיוק מסוג הסרטים עליהם כתבתי בפתיחה שחוויית הצפייה שלי בהם הושפעה לחלוטין מהמצב הנוכחי. בימים כתיקונם אני לא בטוח אם הסרט הזה היה מותיר עלי יותר מדי חותם, אבל כאשר העולם מתקדם לכיוון של סגר מוחלט, וההווה לא מאוד ברור, זה כבר משהו אחר.
סרטו הראשון של הספרדי גאלדר גאזטלו-אורשיה (אין שום סיכוי שכתבתי את זה נכון) הוא סרט מד"ב-אימה עם הרבה יומרה פילוסופית, מהסוג שבאופן ברור מההתחלה מייצר סיטואציה לא סבירה או ריאליסטית כדי לבחון משהו במנגנון של נפש האדם. מצד אחד זה מרתק, כי ללמוד חוקים של עולם חדש עם כללים משלו זה די מעניין. מצד שני, כמו עם הרבה מאוד מהסרטים האלו, לקראת הסוף האמירה משתלטת לחלוטין על הסרט, כל החוקים שנקבעו חסרי הגיון, והסרט מאבד כוח ועוצמה. הוא הוקרן בטורונטו וסיטג'ס בסוף השנה שעברה, ולאחרונה הגיע לנטפליקס בתזמון די מצמרר.

בגדול, "הפיר" מתרחש במין מתקן כליאה, אליו אם הבנתי נכון חלק נכנסו מרצון וחלק בכפייה בעקבות פשע כזה או אחר, הבנוי בצורה של קומות. 1 היא הגבוהה ביותר, וזה ממשיך מטה למספר שאיש כנראה מעולם לא הצליח לגלות, או לשרוד כדי לספר. בכל קומה נמצאים שני אנשים, שהונחו שם באופן כנראה אקראי, ובכל יום שולחן עמוס מאכלים ברמה האיכותית ביותר מתחיל את דרכו למטה דרך, ובכן, הפיר, עוצר בכל קומה לזמן מוגבל. כך, כמובן, אלו שנמצאים בקומה הראשונה מקבלים הזדמנות ראשונה לאכול ככל העולה על רוחם, ולאט לאט זה נעלם עד שלא נותר דבר מלבד כלים רקים וגועל נפש אנושי.
לתוך המקום הזה זורקים הבמאי עם השם הארוך ושני התסריטאים דיויד דסולה ופדרו ריוורו סיטואציות מבחן לאסירים, כאשר לא תמיד בטוח איפה כדאי להיות, בסוף שרשרת המזון המילולית הזו, או בהתחלה. יש פה אמירה על אחריות חברתית, עמידה במצבי לחץ, זרע הפורענות האנושי, ויצר האדם. האמת היא שאם הוא לא היה כל כך אלים הוא בטח יכל לככב בכל מיני מערכי שיעור מול תלמידים.

המשחק הטוב של הצוות, עבודת הסאונד והמוזיקה, וכל מיני הפתעות שצצות פה ושם, הופכות את "הפיר" לחוויה די אינטנסיבית, לפחות עד הדקות האחרונות. הוא באמת אלים בצורה יוצאת דופן, ואני אומר את זה אך ורק לחיוב, ולכן לי זה פחות הפריע. מה שכן שבר אותי הוא סצנות האכילה – ויש הרבה מהן – על הקלוז-אפים של השאריות וסאונד הלעיסה שהוא חד משמעית הדבר הכי שנוא עלי על פני האדמה. אם אתם פחות רגישים לזה (וסביר להניח שאתם פחות, כי אתם נורמליים) אז אתם תעברו את זה בלי הרבה בעיה. לי זה היה מאוד מוזר להביט על המסך בלי למצמץ כשאנשים מטילים צואה אחד על השני או כשפיסות עור מהם נחתכות לטובת הישרדות, אבל כשלמישהו הייתה חתיכת עוף על הסנטר הייתי צריך להוריד את המבט מהטלוויזיה.
דקה לא הייתי שורד בפיר הזה. דקה.

"הטינה" – The Grudge

הטיים-ליין של מותג האימה היפני הזה מעולם לא היה לי ברור. אני גם די בטוח שראיתי אחד מהמקוריים, אבל אין לי מושג איזה. הראשון יצא ב-2002 והיו לו, אם הבנתי נכון, חמישה סרטי המשך ועוד סרט – אותו דווקא ראיתי – המשלב בינו ובין "הצלצול", מותג הרוחות היפני הגדול הנוסף. מעבר לזה היה לו רימייק אמריקאי ב-2004 עם שרה מישל גלר, ועכשיו, מסיבות שמקורן כנראה בשמירת זכויות, יוצא לו רימייק נוסף דובר אנגלית.
באופן אישי מעולם לא הבנתי את המשיכה לעולם האימה של "הטינה". זה בגדול צ'יזבט הבהלות עם ילדה מתה שעושה קולות חריקה משונים וילדון חיוור במיוחד, שמטרתם להשתלט ולהפחיד אנשים או משהו. סופר גנרי, לדעתי.
העניין היחיד שלי בגרסה החדשה הייתה בגלל הבמאי, ניקולס פש, שבדברי אימת החודש הופיע כבר פעמיים – לראשונה עם סרט הביכורים שלו "העיניים של אמי" ואז עם סרטו הנוסף "פירסינג". משניהם לא התלהבתי בצורה יוצאת דופן (הראשון קצת יותר טוב) אבל מה שהיה בולט בקולנוע שלו הוא טביעת האצבע הוויזואלית המקורית. ב"העיניים של אמי" היה זה צילום שחור-לבן מסוגנן, וב"פירסינג" עיצוב מבודד וכמעט דו מימדי שנראה כמו פולנסקי רק בקומיקס. לכן הנחתי שגם אם "הטינה" לא יאפשר לפש המון חופש אומנותי, לפחות תהיה פה אמירה חזותית אחרת. טעיתי.

"הטינה" מודל 2020, שלא סחף את ההמונים נאמר זאת כך, מתנהל על כמה צירי זמן המופיעים לסירוגין, כולם קשורים לקללה שהגיעה מיפן עד לארה"ב, נתפסת כל פעם על בן אדם אחר, והופכת אותו לרוצח קטלני שבסופו של דבר יחסל גם את עצמו. על פניו כמובן שאין פה שום קשר לקורונה או כל מגיפה אחרת, אבל לראות כעת סרט על דיבוק שהגיע מהמזרח הרחוק לעולם המערבי, עובר מאדם לאדם, ומחסל אוכלוסייה, יצר לי אסוציאציה בלתי נמנעת. זה הדבר הכי מעניין שאני יכול להגיד בהקשרו.

זה לא הסרט הכי רע שראיתי לאחרונה, אבל באמת שהוא כל כך מוכר, צפוי ולא מעניין, שבשום שלב לא הבנתי את נחיצותו. הוא נראה טוב אבל לא באופן שגורם לו להיות זכיר במיוחד, יש בו כמה הקפצות שעובדות אבל הן באמת מהזן הנחות ביותר, הוא גרפי ואלים אבל שום דבר שלא ראינו בעבר.
הפשע האמיתי של הסרט הזה הוא הבזבוז המטריד של קאסט שחקנים די מדהים. הסיפור הראשי, אם יש פה אחד, מובל על ידי המועמד לאוסקר דמיין באשיר ("חיים טובים יותר") שעושה פה פחות או יותר את מה שעשה ב"הנזירה"; ואנדריאה רייזברו שלפי הספירה שלי כבר היו אמורות להיות לה איזה שלוש מועמדויות לאוסקר ("רקדן הצללים", "קרב המינים", "סטאלין מת!") אבל עדיין אין לה אף אחת כי העולם שלנו מטומטם. היא לאחרונה הופכת ליקירת עולם האימה אחרי שהופיעה ב"מנדי" ובקרוב – אם תהיה אנושות – נראה אותה בסרט החדש של ברנדון קרוננברג שעשה הרבה רעש בסאנדנס.
מעבר להם הסרט כולל את המועמדת לשני האוסקרים ג'קי וויבר ("ממלכת החיות", "אופטימיות היא שם המשחק"), אייקון האימה לין שיי בהופעתה הקבועה כזקנה מטורללת, ג'ו צ'ו החמוד ("חיפוש"), פרנקי פייסון מ"הסמויה", וויליאם סאדלר ("הערפל", "חומות של תקווה", ומסתבר שגם מלאך המוות מ"ביל וטד"), ואחת שמה בטי גילפין, שלא הייתי  מזכיר אותה אפילו במילה אילולא הייתי רואה את ההופעה האחרונה שלה בסרט המדובר "The Hunt" ("שטח ציד", כפי שהיה אמור להיקרא לפני שהקורונה מנעה את הפצתו) שם היא מעניקה את אחד התפקידים הכי טובים שראיתי בזמן האחרון.
אף אחד מהם לא מוצלח במיוחד, וכולם נראה שמתנהלים בחוסר חשק ופשוט מנסים לשרוד את ההפקה שמתעניינת בהכל חוץ מבהם.

אני לא מאמין שהאשם בסרט המשעמם הזה הוא ניקולס פש, כי הוא במאי להשכרה פה, אבל זה בטח לא עוזר לפילמוגרפיה הבעייתית שלו עד כה. אולי אני טועה, אבל בהתחשב במצב, נראה לי שייקח זמן עד שנראה את הסרט הבא שלו.

מכיוון שהפינה החודש יצאה ארוכה במיוחד, לא אאריך במילים על סרט נוסף שתכננתי לכתוב עליו – "באסקט קייס" (Basket Case) משנת 1982, אותו ביים פרנק הננלוטר. אז בקצרה: מדובר בסרט קאלט לכל דבר ועניין, שלקח לי יותר מדי זמן להשלים, ועכשיו כואב לי על כל השנים שלא היה חלק מחיי.
הנחתי שמדובר במעשיית אייטיז מוגזמת ובטח מיושנת, אבל לא יכולתי להיות מופתע יותר מהאפקטיביות של הסרט. כמובן שיש בו רגעים שכבר לא כל כך מחזיקים, והעלילה שלו כמעט בלתי נתפסת בטיפשותה, אבל באמת שהוא הרוויח את מקומו הקאנוני ביושר ואני ממליץ לאלו מכם שסבלניים לסרטי וינטאג' לבוא לסרט הזה עם אפס ציניות. זה לגמרי שווה את זה. אולי אפילו מגיע לו טקסט שלם משל עצמו. נראה מה יקרה…

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על הלינק למטה. אתם מוזמנים גם לבקר הדף הפייסבוק חתולשחור אם תרצו להגיב או כל דבר העולה על רוחכם.