ספייק לי כתב הצהרה חשובה, אבל הוא שכח לטפל בסרט שמסביב

וין: "אין דבר יותר יקר מעצמאות וחופש. כך אמר הדוד שלנו".
אוטיס: "איזה דוד?"
וין: "הו צ'י מין".
אוטיס: "עכשיו הוא הדוד שלך?"
וין: "בעצם, הוא אבי וייטנאם המודרנית. כמו ג'ורג' וושינגטון שלכם".
מלוין: "אחי הווייטנאמי היקר והטועה… לדוד ג'ורג' שלנו היו 123 עבדים".

הדיאלוג הזה בין אמריקאי שחור למדריך הווייטנאמי שלו, הוא מהרגעים הקולעים בסרט החדש של ספייק לי, שעלה בסוף השבוע בנטפליקס לקול תרועת המבקרים באמריקה (ובארץ). על רקע הזעם ששוטף את ארה"ב בעקבות רצח ג'ורג' פלויד על ידי המשטרה, התזמון של עליית הסרט לא היה יכול להיות יותר מתאים. עם זאת, יש לציין שספייק לי תמיד זועק את זעקת הקהילה השחורה – רק שעכשיו כולנו מבחינים בה.

"הזהב של נורמן"

"הזהב של נורמן" מתרחש בימינו אנו, ומספר על ארבעה גברים שחורים בוגרי מלחמת וייטנאם, שחוזרים לשדה הקרב לחפש אחר עצמות חברם נורמן, ואחר מטילי זהב שטמנו באדמה. הזהב נשלח בזמנו על ידי צבא ארה"ב כשכר לאנשי שבט הלאהו, שלחמו לצד החיילים האמריקאים בווייטקונג, אבל המטוס הופל והחיילים שנשלחו לאתר אותו החליטו לקחת את האוצר לעצמם. נורמן, שהיה למנהיגם, טען שזו אינה גניבה. "אנחנו היינו האנשים הראשונים שנהרגו למען הדגל האמריקאי… מתנו עבור הארץ הזאת מהתחלה, בתקווה שיום אחד יתנו לנו את מקומנו הראוי. ונתנו לנו רק בעיטה בתחת השחור שלנו. שיזדיינו. אני אומר שארצות הברית חייבת לנו. אנחנו בנינו את הכלבה!". אלה בדיוק הטיעונים שהשמיעו הבוזזים במהומות שהתחוללו באמריקה בימים האחרונים, וקשה להתווכח איתם.

התבנית העלילתית של "הזהב של נורמן" היא כשל סרט הרפתקאות – שילוב מודע לחלוטין של "רמבו" ו"האוצר מסיירה מדרה" (עם רפרנסים נוספים ל"אפוקליפסה עכשיו"). לי, שכתב את התסריט עם גבר שחור ושני לבנים (אחד מהם הלך לעולמו ב-2018), משתמש בעלילה כדי לעסוק בהיסטוריה של דיכוי השחורים ואחיהם הווייטנאמים. גם הכובש הצרפתי מיוצג כאן על ידי שתי דמויות – איש כספים מפוקפק בחליפה לבנה (ז'אן רנו), ואקטיביסטית יפה (מלאני תיירי) שמשפחתה התעשרה על חשבון המקומיים בימים שווייטנאם הייתה קולוניה צרפתית. עכשיו היא מפרקת מוקשים.

הנטייה של ספייק לי לנסח מניפסטים אידיאולוגיים רועמים בחסות עלילה קולנועית ניכרה לאורך הקריירה שלו, ובלטה גם בסרטו הקודם "שחור על לבן". עד כה לא ראיתי בה טעם לפגם, כי בחוויה שלי היא הטעינה את סרטיו בחשמל. הפעם, הבעיה היא שהחלקים ההצהרתיים של הסרט הם היותר מעניינים שבו, בעוד עלילת ההרפתקאות כתובה, מבוימת ומצולמת כלאחד יד. ואם העלילה והדרמה של הדמויות לא מאוד מעניינות את הבמאי, למה שהן יעניינו אותי כצופה, ועוד בסרט שנמשך שעתיים וחצי? סצנות האקשן חלשות במיוחד, ויש אפילו קטע שבו אחת הדמויות נהרגת במפתיע, באופן הכי צפוי שאפשר להעלות על הדעת. במהלך הצפייה ממש ספרתי את הביטים של המשפט שהיא אומרת וידעתי מתי בדיוק תבוא "ההפתעה" האלימה.

נורמן, המופיע בפלאשבקים, מגולם על ידי צ'דוויק בוזמן, הלא הוא "הפנתר השחור", ונראה שהוא לוהק לתפקיד הקטן הזה בעיקר בשל הדימוי הפנתרי שלו. ארבעת חבריו הם דלרוי לינדו, שהופיע בכמה מסרטיו של לי ומוכר היום בעיקר מ"הטובות לקרב", קלארק פיטרס ואייזאה ("שיייייט") וויטלוק ג'וניור שקנו את עולמם ב"הסמויה", וכוכב המיוזיקלס מברודוויי נורם לואיס. ארבעתם מגלמים את עצמם גם בפלאשבקים, ללא תיקונים דיגיטליים (פרט לתמונה גרועה אחת בסוף הסרט, שמוטב היה להחזירה למעבדה לתיקונים). זה רעיון מעניין שמכוון אותנו להתייחס לפלשבקים לא כתיעוד של מה שבאמת קרה, אלא כאל זיכרונות מתווכים – פול (לינדו), יותר מכולם, מעולם לא הצליח להשאיר את שדה הקרב מאחור. אלא שהדרמה של הדמויות משורטטת בקווים גסים ואף פעם לא מבשילה למשהו מגובש ומשכנע. כשפול מנפנף באקדח ומתחיל להתנהג באופן לא הגיוני, הסרט יורד מהפסים, שמלכתחילה היו רעועים. פול מאופיין כשחור האחד שהצביע לטראמפ (הוא אף חובש כובע מצחייה אדום עם הכיתוב Make America Great Again), ולא צריך להיות חבר אנטיפה כדי להבין שהזיהוי של הטראמפיסט שונא המהגרים כמשוגע אינו מלאכת תסריטאות מורכבת.

ספייק לי בתצוגת אביב קיץ 2019 של פראדה (צילום: גטי אימג'ס)

"עשה את הדבר הנכון", "קדחת הג'ונגל", "הקיץ של סם", "השעה ה-25" – כשספייק לי במיטבו, הקולנוע שלו חושני ובועט, וניחן בחותם סגנוני מובהק. הפעם הוא יצר סרט דל ושטוח מבחינה חזותית, ורק הפסקול האלגי של מלחינו הקבוע טרנס בלנשארד מעלה הדים לסרטיו הקודמים. החלקים היותר אפקטיביים בסרט הם שלל הערות המשנה שמעטרות אותו. קטעי ארכיון חדשים וישנים משובצים לכל אורכו – בפתיחה מוחמד עלי מסביר מדוע סירב לירות באחיו הווייטנאמים שלא קראו לו "כושי" ולא ביצעו בו לינץ'; אחריו נראה על המסך קטע ארכיון מ-1968 שבו בובי סיל, מייסד "הפנתרים השחורים", אומר: "במלחמת העולם השנייה לחמו 850 אלף גברים שחורים והבטיחו לנו חופש ולא קיבלנו אותו, ועכשיו אנחנו במלחמת וייטנאם המחורבנת, ואנחנו לא מקבלים כלום חוץ מאלימות משטרתית גזענית".

בהמשך תצלום של מילטון אוליב השלישי, שהיה השחור הראשון שקיבל את מדליית הכבוד בווייטנאם, משתלב בשיחה על השקריות הג'ינגואיסטית של "רמבו"; גם דימויים של האלוף האולימפי אדווין מוזס, מרטין לותר קינג (שהתנגד למלחמה בווייטנאם), ולהבדיל, טראמפ (המזוהה כאן כמי שהתחמק משירות בווייטנאם באמצעות אבחנה שקרית של דורבן בעקב), משתלבים בטקסטורה של הסרט, שגיבוריו מזדהים כאמריקאים, עם זאת שהם חשים שאמריקה בגדה בהם. כאמור, הקטעים האלה, שקושרים בין דיכוי השחורים לבין המלחמה בווייטנאם ומלחמות האמריקאים בכלל, חדים וקולעים וחבל שהדרמה בחלקים המבוימים של הסרט אינה משתווה להם. בכמה ביקורות קראתי שהדקות האחרונות של הסרט הביאו את הכותבים להתפוצצות של רגש. אני יצאתי עם תחושה שהייתה כאן הזדמנות לטקסט קולנועי ייחודי ורב כוח שהתפספסה.