במיתולוגיה של הוליווד שמור מקום מיוחד לתפקיד הלא-פריצה של קווין קוסטנר ב"החברים של אלכס", סרטו הנפלא של לורנס קסדן מ-1983. המנוע העלילתי שם הוא מפגש מחודש של חבורה לאחר התאבדותו של מי שהיה הדבק בין כל חלקיה; קוסטנר גילם את המנוח, אלכס, בסדרה של פלאשבקים. רק בחדר העריכה הבין קסדן שלא נוצר בדמות שלו דבר שמצדיק את ההילה סביבה, והוא החליט להשאיר את הפלאשבקים ואת אלכס מחוץ לסרט. הזכר היחיד לקוסטנר נותר בכותרות הפתיחה, שם מלבישים אותו בחליפה לקראת הקבורה, אבל קסדן נמנע מלחשוף את פניו. שיישאר חידה.

גם ב"הזהב של נורמן", סרטו החדש של ספייק לי, יש מין אלכס כזה ויש חברים שמתכנסים לעשות לו כבוד בעודם מלבנים את ההבדלים שתמיד היו ביניהם, עוד מוטיב שכאילו נלקח אחד לאחד מסרטו של קסדן. אבל הפלאשבקים בהשתתפות אלכס הנוכחי, חייל בשם סטורמין' נורם שנהרג בווייטנאם ב-1971 (צ'דוויק בוזמן), לא נשארו הפעם על רצפת חדר העריכה. הם נוכחים מאוד בסרט ומעלים שוב ושוב את התהייה שהטרידה בזמנו את מנוחתו של קסדן: האם הדמות הזו מצדיקה את האתוס שנוצר סביבה?

"נורמן" הוא סיפורם של ארבעה בוגרי המלחמה ההיא שחוזרים לווייטנאם כדי לאתר את גופתו של נורם, וגם כמות עצומה של מטילי זהב שנעלמו יחד איתה בעיצומם של הקרבות. שניים מהם, פול (דלרוי לינדו) ואוטיס (קלרק פיטרס), מייצגים קצוות - הראשון מוכה PTSD ואיש מאוד מאוד כועס, השני מבקש למצוא פשרה והשלמה. מה מאפיין את השניים האחרים, אדי (נורם לואיס) ומלווין (אייזיאה וויטלוק ג'וניור)? שאלה טובה ש-154 דקות המסך של "נורמן" אינן מספקות לה תשובה, בוודאי לא נחרצת כמו לשאלה שהשארתי פתוחה: לא, אין שום דבר בדמות של סטורמין' נורם שמסביר למה ארבעת החברים שלו כל כך אובססיביים אליו אחרי ארבעה עשורים. אולי זה היה מסתדר לו הקדיש ספייק לי יותר דקות מסך למניעים של שניים מהם, ופחות לפלאשבקים מיותרים ולקטעי ארכיון מציקים.

זה הסרט השני של לי שמטפל בשחורים בצבא האמריקאי - הקודם היה "Miracle at St. Anna" שמתרחש במלחמת העולם השנייה, ושהיה לכישלון מסחרי וביקורתי גורף - ומי שמכיר את הפילמוגרפיה שלו יודע שזה מסוג הנושאים שמוציאים ממנו את המירע הדידקטי. לי תמיד היה מעניין כשטיפל ביחסי שחורים-לבנים מנקודת המבט של עצמו, של בני דורו, ותמיד נטה לטרחנות כשטיפל ביחסים בין-גזעיים בראי ההיסטוריה; זה בדיוק מה שהפך את "מלקולם X" שלו לסרט כמעט בלתי נסבל באורכו ובשליחות החינוכית שמנשבת ממנו, את "אוטובוס החיים" ליצירה שאיש לא זוכר (אם כי הסיפור על המסע ל"צעדת המיליון" בוושינגטון לפחות היה קומדיה), את "בלוז" לסרט היחיד מבין המוקדמים שלו ששידר משהו לא אותנטי.

סרטים שמציפים אישיו חברתי הם תמיד מועדים לטרחנות, אבל לי הראה ב"עשה את הדבר הנכון" המופתי וב"קדחת הג'ונגל" המבוים להפליא שאחד לא חייב לבוא על חשבון השני. שקולנוע סוחף ונושא נפיץ אינם סותרים, אלא להפך, יכולים לתדלק זה את זה. ונדמה לי שבבואו לעסוק בהיסטוריה הוא מרגיש יותר צורך לייצג נראטיב ופחות תשוקה לספר סיפור. אבל יש גם ספייק לי אחר, לי של דרמות הפשע הנפלאות "השעה ה-25" ו"האיש שבפנים", במידה פחותה גם "הקיץ של סם". ואם "הזהב של נורמן" מתסכל-אך-צפוי בנטייה שלו להרביץ היסטוריה, הרי שהוא ממש מאכזב כסרט הרפתקאות/אקשן/מתח.

>>6 סרטים שכדאי לראות החודש בנטפליקס

לי לא בא לעשות עוד סרט "כולם מחפשים אוצר בלוקיישן אקזוטי", זה ברור, אבל האקשן ב"הזהב של נורמן" כל כך סתמי והמתח כל כך ממוסמס שזה גובל ברשלנות. באמצע הסרט, כמעט על הדקה, כל הפוטנציאל שלו צף לפתע כשהמצב הנפשי של פול מגיע לנקודת רתיחה ומייצר עימות ישיר לא רק עם חבריו אלא גם עם בנו דייוויד (ג'ונתן מייג'ורס), הגלגל החמישי במסע הזה לווייטנאם. אבל עשר דקות מסך מאוחר יותר, "נורמן" שוב טובע בפלאשבקים סתמיים - יש כאן טריק נחמד של שימוש בשחקנים אז-איז בסצנות מהלחמה, לאמור דבר לא השתנה, אבל זה לא מספיק בשביל להצדיק את קיומם - ובקטעי ארכיון, מרטין לות'ר קינג וכיו"ב, שבאמת נבצר מבינתי איזו תועלת הם אמורים להביא.

לפני שנתיים, תחת מודל ההפקה-הפצה ההוליוודי הקלאסי, לי ביים את "שחור על לבן" המהנה-אך-המעט-דידקטי. עכשיו, בנטפליקס, עם הנטייה המוכרת שלה לתת קארט בלאנש ליוצרים שהיא מחזיקה מהם, לי מגיש יצירה שצועקת לניכוי שליש ולניכוש פלאשבקים במסורת "החברים של אלכס". התוצאה היא מין "אפשר לראות" כזה, שזה פשוט לא מספיק בשביל הבמאי הספציפי הזה. מצד שני, גם "שחור על לבן" ו"לא יכולה בלי זה" זמינים עכשיו בנטפליקס; אם תצאו מתוסכלים כמוני מ"הזהב של נורמן", לפחות יש לכם שתי חוויות מתקנות בהישג אצבע.