אנה בכוח

כולם, כך אומרים, יודעים למה נכנסת הכלה אל החופה אבל לא מדברים על זה. על אחת כמה וכמה כשמדובר ברוב הכלות מאוקראינה, אחד מענפי היצוא הפוריים והמשמעותיים של המחוז הסובייטי לשעבר. אבל גם בדרמה המשפחתית החדשה של ערוץ 10, "לאהוב את אנה", לא מדברים על זה.

ציון רובין, היוצר, התסריטאי והבמאי, מעדיף לנסות ולגרום לנו להאמין שמדובר ברומנטיקה ושגם לנו לא תהיה ברירה אלא לאהוב את אנה. מי שבעיקר אמור לשכנע אותנו בכך הוא משה איבגי הבלתי נדלה בתפקיד מנשה, אלמן עבדקן (עניין שלפי הפרומואים ייפתר בקרוב) ואב לארבעה, קיבוצניק ורפתן. מחשב שקונים לו ילדיו האהובים ליום ההולדת ה-50 שלו פותח בפניו את העולם המרתק והשופע של הסחר בנשים, סליחה, של אהבת האמת הממתינה רק לו במזרח אירופה.

"לאהוב את אנה". מה יש פה לאהוב? 

בינתיים, כמובן, עסוקה כל משפחתו בהתפרקויות ובהסתבכויות משלה, כי אין דבר אהוב יותר ולעוס יותר בדרמה המשפחתית הישראלית מהשתקפויות פשטניות – דניאל (יואב דונט), הבן הבכור, נזרק באפקטיביות כבר בפרק הראשון (אחת הסצינות היותר מוצלחות), בועז (עופר שכטר), אחיו הקרבי והשרמנטי, עתיד לנהל קשר מורכב משלו עם אמו של חבר ליחידה, ליה (דניאל קרטס) רוצה להיות רקדנית ויעקב (יואב רוטמן), בן הזקונים, זה שלידתו גרמה למותה של אמו, חוטף מכות מילדים בבית הספר.

אל כל המידע הזה אנחנו נחשפים כבר בפרק הראשון והדחוס, שמשתמש בתעלולי אקספוזיציה שגורים כדי לוודא שנבין כמה שיותר ונוכל כבר להתחיל בסיפור, אבל אחרי שצפינו כולנו בסרטון השורשים הרפלקסיבי שהכין יעקב לשיעור בבית הספר ואנו כולנו מוכנים כבר שיתחיל לקרות משהו ונתאהב באנה, לא קורה דבר. מלבד, כאמור, סצינת הפרידה המוצלחת בין דניאל לאיה (דניאל: "צאי מהאוטו!" איה: "דניאל, זה האוטו שלי") ורגע טלוויזיוני משובב בכיכובו של לולן זקן, תרנגולת מתה וכלב בשם בטמן ("בטמן הרג לי תרנגולת!"). אפילו פעילות מסוכנת ביותר של הבן הקרבי והשרמנטי מסתיימת בקול ענות כה חלושה עד שקשה להבין למה היא שם.

האלמן הולך כפוף

בסדר, פרק ראשון וגיהוקים ובעיות קצב הן חלק משם המשחק, ובסופו של דבר, כל אחד מבני המשפחה מצליח לקבל זמן מסך נאה, אבל העדר הדרמה המשכנעת והמשחק הבינוני למדי של רוב השחקנים (במיוחד של יואב דונט) מפילים את כל כובד משקלה של הדרמה על כתפיו השחוחות של איבגי. לא פלא שהוא הולך כפוף.

עוד משפחה מתפרקת נכנסת לסטטיסטיקה

כמות המילים שנכתבה על איבגי לא מצליחה להתקרב לכמות הסרטים שהשתתף בהם, כנראה, ועדיין הוא מצליח להביא לדמותו העייפה של מנשה, שמשהו שכוח (הוא אלמן כבר 12 שנה) מתעורר ומלבלב בליבה, אנושיות רכה, משכנעת, כבויה אבל אוהבת. יכול להיות שזה הזקן המפתיע, יכול להיות שזה פשוט כישרון.

והנה, סוף סוף, וממש בסוף הפרק, אנחנו מגיעים לאנה עצמה. בינתיים היא רק פנים על מסך מחשב מבעד למצלמת רשת מגמגמת, וכבר נורא רציתי להתאהב אבל לא מצאתי במה. בניגוד לעלמות החן האחרות באתר, אנה היפיפייה (יאנה גור היפהפייה) אינה מצהירה על תחביבים ("אי דונט הב אני הוביז", משפט שחוזר באדיבות מחלקת העריכה שוב ושוב ושוב), לא יודעת איזה סוג של גבר היא רוצה, ובאופן כללי מפגינה העדר די מוחלט של עניין.

אנה מוכשרת?

מאחר ומדובר בסדרת דרמה מחושבת מאוד (יותר מדי) אין ספק שסוד האפתיות המשונה של אנה יתגלה לנו בקרוב (מרמזים בקומוניקט אני מהמרת שיש לה עסק עם מאפיונרים מהזן הרוסי), אבל נכון לעכשיו, העובדה שלא אכפת לה קצת מקשה עלי לחבב אותה, ועל לאהוב את אנה בינתיים אין ממש על מה לדבר.

בספרה הנפלא של מרינה לוויצקה, "כלה מאוקראינה או קיצור תולדות

הטרקטורים" (הוצאת "עברית") מופיעה הכלה מאוקראינה בדיוק כמו שניתן לדמיין אותה, פצצת מין בלונדינית ואמביציוזית שאינה בוחלת באמצעים כדי להגשים את החלום האמריקאי. אבל לוויצקה, בתבונתה, משחקת עם הסטריאוטיפים, שוברת אותם ויוצרת משהו חדש ומרענן.

ציון רובין מנסה להתחמק מהסטריאוטיפ כמו מאש (כשמנשה יציע בשבוע הבא לאנה לבוא אליו הוא יאמר לה שאין לו כסף ויש לו ארבעה ילדים, והיא תדבר איתו על קרמה ועיניים טובות ותאמר שלא אכפת לה מהכסף). למרות זאת, ואולי בגלל, התוצאה טיפוסית, כמעט שגרתית.

נותר רק לקוות שכשתגיע אנה ותתעורר קצת בעצמה, יתפוגג איכשהו הנמנום התסריטאי ששורה על שני הפרקים הראשונים ונזכה לראות משהו בלתי צפוי, משהו חדש, משהו מרענן, משהו שיגרום לנו להתאהב כמו שמבטיחים בפרומואים.