• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 10: "משחק הדמעות"

24 במאי 2020 מאת אור סיגולי

הגענו לפרק האחרון בעונת הניינטיז של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר (רשימת כל הפרקים, כמו תמיד, נמצאת בסוף הטקסט), אחרי שעברנו 10 סרטים מ-10 שנים שונות. בשלב הזה אני כבר חושב מה לשנות ומה לשפר לעונה הבא, ולכן אני פונה אליכם – התגובות יהיו פתוחות בפוסט הזה, אז תרגישו חופשי.
כפי ששמתם לב, כל פרק מחולק לשלושה חלקים אחרי ההקדמה – חלק עובדתי, חלק השערתי וחלק שהוא דעה אישית שלי. אם יש משהו שאתם חושבים שמעניין יותר או פחות, אתם מוזמנים לחלוק. בנוסף, אני מהרהר באופציה של פרק בונוס לניינטיז, ולכן אם יש סרט שהפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר בין 1990 ל-1999, שטרם כתבנו עליו בסריטה והייתם מעוניינים לקרוא עליו, זה הזמן לומר. אפשר גם פשוט לעבור לאייטיז, כי כבר יש לי תכנון למה הולך לקרות שם. ובכל מקרה, תודה שאתם קוראים.

את העונה אנחנו מסיימים עם האוסקר ה-65, זה שחגג את סרטי 1992. כאשר מסתכלים על חמשת המועמדים ועל התפלגות הקטגוריות באופן כללי, מסתמן שיש מפסידן אחד מובהק באותה שנה – "זיכרונות מאחוזת הווארד". ככזה, הוא כביכול האופציה הבולטת ביותר, אבל מכיוון שכבר כתבתי באריכות על יוצרי הסרט בפרק של "שארית היום", חשבתי ללכת לכיוון אחר. האמת היא שגם שלושת האחרים די מעניינים, אבל "משחק הדמעות" הוא סרט שלא ראיתי מעל ל-20 שנה והוא אנומליה כל כך מוחלטת באוסקר שלא עמדתי בפיתוי.
לפני שמתחילים צריך כמובן להתייחס לפין שבחדר – הסרט הזה מפורסם בעיקר בזכות הטוויסט שלו, המתרחש כשעה לתוך הסרט. יהיה כמעט בלתי אפשרי לדבר על "משחק הדמעות" בלי להסגיר אותו, אבל למען תומתם של אלו שלא צפו בו, אשהה את העניין עד החלק האחרון של הפרק וגם אז אזהיר לפני. בכל מקרה, "משחק הדמעות" באופן כללי הוא סרט שמשנה כיוונים לא מעט פעמים, אז מי שממש לא רוצה לדעת דבר בשלב זה יכול לדלג על הפסקה הבאה, זו המתארת בקצרה את עלילתו.

"משחק הדמעות" הוא הפקה בריטית עצמאית, עליה חתומים אירלנד, ארה"ב וגם יפן מסיבה כלשהי. ההפצה שלו בארה"ב הייתה בחסות מיראמקס והארווי וויינשטין, אישיות מפוקפקת שאני חושב שהרחבנו עליה את הדיבור די והותר במהלך העונה אז אוותר על זה הפעם (לטקסטים סריטתיים בעניינו אתם מוזמנים ללכת לכאן, לכאן, לכאן או לכאן). הסרט נכתב ובוים על ידי ניל ג'ורדן האירי, אז בן 42, שזה היה סרטו השביעי. הוא נפתח כאשר חוליית IRA חוטפת חייל בריטי (פורסט וויטאקר), ובמהלך העניינים נרקמת מערכת יחסים ידידותית בינו ובין אחד משוביו, פרגסון (סטיבן ריאה). כאשר הפעולה משתבשת על הצד הגרוע ביותר, פרגסון בורח ללונדון שם הוא מתמקם בשם בדוי, ומחליט למצוא את בת הזוג של החייל, דל הספרית (ג'יי דיוידסון). אבל שני דברים מאוד לא צפויים מתרחשים ממש לאחר מכן, והסרט מקבל תפנית עלילתית וז'אנרית.

מסלול ההפסד של "משחק הדמעות"

המועמדים לאוסקר ה-65 הוכרזו ב-17 בפברואר 1993, כאשר חמישיית הסרטים לא באמת הצליחה לייצג את השנה המשמעותית הזו.
"בלתי נסלח", המערבון הרווזיוניסטי (והמושלם) של קלינט איסטווד, חלק את המקום הראשון עם 9 מועמדויות, כולל כל הקטגוריות החשובות ביניהן בימוי, תסריט, משחק (שחקן ראשי, שחקן משנה), עריכה וצילום.
"זיכרונות מאחוזת הווארד", הדרמה הבריטית התקופתית, ניצבה לצדו של "בלתי נסלח" עם 9 מועמדויות גם היא, גם בלי לפספס שום דבר חשוב. שנה לאחר מכן זה יקרה שוב ליוצרי הסרט, הפעם עם "שארית היום".
"משחק הדמעות" הזדנב מאחוריהם עם 6 מועמדויות כולל בימוי, תסריט, שני פרסי משחק (זהים ל"בלתי נסלח") ועריכה.
"ניחוח אישה", שהפך לאחד המועמדים המושמצים ביותר בניינטיז, ו"בחורים טובים" קיבלו שניהם רק 4 מועמדויות כל אחד. הראשון ללא קטגוריות טכניות כלל והשני נשמט כליל גם מקטגוריות הבימוי (רוב ריינר) והתסריט (אהרון סורקין), אחד הדברים הפחות צפויים בשלב המועמדויות.

כמות המועמדויות היחסית נמוכה שקיבלו כל חמשת המועמדים, יחד עם העונה שהתפזרה לכל מקום ולא מצאה מטרה אחת, הבהירו שבאוסקר ה-65 לא עומד להיות ניצחון סוחף של אף אחד.
את פרסי גלובוס הזהב לקחו "ניחוח אישה" (סרט-דרמה. באופן לא מאוד שכיח, היה סנכרון מוחלט בין מועמדי הדרמה בגלובוס הזהב למועמדי הסרט באוסקר) ו"השחקן" של אלטמן (סרט-קומדיה/מחזמר). איגוד הבמאים הלך ל"בלתי נסלח", איגוד התסריטאים ל"משחק הדמעות" ו"השחקן", איגוד המפיקים ל"משחק הדמעות", הנשיונאל בורד אוף רוויו ל"זיכרונות מאחוזת הווארד", ופרסי המבקרים נעו בין "בלתי נסלח" ל"השחקן", כאשר "משחק הדמעות" זכה בעיקר כסרט זר.

בסופו של היום האקדמיה האמריקאית החליטה להרים לאחת מהאגדות שלה, קלינט איסטווד שזה היה כרטיס הכניסה הראשון שלו למועדון היוקרתי. אבל לא מדובר ניצחון מאוד מוחץ. "בלתי נסלח" זכה בארבעה פרסים – סרט, בימוי, שחקן משנה ועריכה. זה בדיעבד הפך אותו ל"סרט הטוב ביותר" עם הכי פחות אוסקרים מכל זוכי הניינטיז.
"זיכרונות מאחוזת הווארד" ניצב מאחוריו עם שלושת זכיות – השחקנית הראשית (אמה תומפסון), התסריט המעובד והעיצוב האומנותי. את העמדה הזו חלק אתו סרט שכלל לא היה מועמד לפרס הגדול (וחבל, אם אתם שואלים אותי) והוא סרט האימה האופראי "דרקולה" של קופולה עם אוסקרים לעיצוב התלבושות, האיפור ועריכת האפקטים הקוליים.
"משחק הדמעות" זכה בפרס התסריט המקורי, "ניחוח אישה" בפרס השחקן הראשי (אל פאצ'ינו), ורק "בחורים טובים" לא עלה לבמה פעם אחת.

למה הפסיד "משחק הדמעות" את פרס הסרט הטוב ביותר

הפרק הזה הוא דוגמא קיצונית לכך שלפעמים השאלה הזו איננה רלוונטית (וכנראה אוותר עליה בעונות הבאות). בין ההזדמנות להכניס את קלינט איסטווד למועדון האוסקר והיוקרה התרבותית של "זיכרונות מאחוזת הווארד", לסרט העכשווי והפרובוקטיבי של ניל ג'ורדן לא היה סיכוי. למעשה, וזו השערה בלבד, אני מאמין שהוא זכה למספר הקולות הנמוך ביותר מבין חמשת המועמדים, בטח כאשר לוקחים בחשבון את הדמוגרפיה הלבנה, הסטרייטית והגברית של האקדמיה.

מה שמדהים – אבל באמת מדהים – בכל הסיפור הזה, הוא ש"משחק הדמעות" הצליח להיכנס לקטגוריה הזו מלכתחילה, עוקף את "השחקן" (הקאמבק המהולל של רוברט אלטמן), את הלהיט הגדול של השנה "אלאדין" (שנה אחרי המועמדות של "היפה והחיה", מה שבטח הכניס את הוליווד ללחץ מהחשש על השתלטות האנימציה על השוק), "נהר זורם ביניהם" של רוברט רדפורד שלקח את פרס הצילום, "צ'פלין", "אחרון המוהיקנים", "השמן של לורנצו" וכמובן "מלקולם אקס".
אפילו שאנחנו שנה אחרי המהפך של "שתיקת הכבשים", בעיני "משחק הדמעות" הוא אנומליה אוסקרית קיצונית – סרט שהוא גם מותחן, גם הפקה חוץ-הוליוודית, וגם עוסק באופן מובהק בנושאים להט"ביים, ועוד כזה בו הדמויות על הקשת אינן הקורבן. אני מסתכל אחורה על המועמדים הקודמים לפרס הסרט הטוב ביותר ולא מצליח לחשוב על שום דבר שקרוב לזה. אלו שאולי דומים לכך ברמת הווייב היו "Z" ו"קאובוי של חצות", שניהם בסיקסטיז.

לכן נשאלת השאלה איך זה קרה. אז כמובן שצריך לקחת בחשבון את הארווי וויינשטין (אין מה לעשות, זה חייב להיאמר) שבאותן שנים התחיל לשכלל ולהמציא מחדש את קונספט קמפיין האוסקר. גם בזכותו "משחק הדמעות" הפך להיות אולי הסרט המדובר ביותר של 1992, רוכב חזק על "הטוויסט", עם פרסום שמפציר באנשים לא לגלות מה גורם לדמות של סטיבן ריאה לרוץ לשירותים ולהקיא 65 דקות אל תוך הסרט.
גם האקלים הפוליטי בטח נתן לסרט פוש, כאשר הגזרה המתחממת בין אירלנד ואנגליה הייתה בחזית החדשות, ושנה לאחר מכן תככב שוב באוסקר עם "בשם האב".
יכול גם להיות, למרות שאני לא באמת מאמין בזה בלב שלם, שאחרי שארגונים להט"ביים תקפו את הזכייה של "שתיקת הכבשים", הוליווד ניסתה להראות פתיחות וחיבוק בעזרת הסרט הזה, מה שבטח גם הכין את הקרקע ל"פילדלפיה" שנה לאחר מכן. ואפילו הוא לא הצליח להיות מועמד לפרס הסרט!

מה שבטוח הוא ש"משחק הדמעות" היה נציג האקדמיה הצעירה של אותם שנים, זו שליבה נמשך בעקבות הקולנוע העצמאי ובוחן הגבולות של התקופה. "משחק הדמעות" כנראה עלה לגדולה עם גיבוי של סרטים עצמאיים אחרים מ-1992 כמו "כלבי אשמורת", "The Living End", "צעד לא מחושב", "דלק, מזון, מגורים", "הקשיבו לשירי", "לונדון הורגת אותי", "Swoon" ו"בוב רוברטס".

האם ההפסד היה מוצדק?

אלו מכם שעקבו אחרי פרויקט כל זוכי האוסקר שלי, יודעים כבר מה דעתי. "בלתי נסלח" הוא לא רק הסרט הטוב ביותר של 1992, הוא גם הזוכה האהוב עלי באותו עשור, וכנראה אחד מנגיד 25 הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. כך שלא רק שההפסד היה מוצדק, והאוסקר ה-65 הוא אחד המקרים הבודדים בהם האקדמיה ואני הלכנו יד ביד אל עבר השקיעה, אומר אפילו יותר מזה – בעיני האוסקר היחיד של "משחק הדמעות", פרס התסריט המקורי, נחמס באופן מרתיח מדיויד ווב פיפלס של "בלתי נסלח". אנחנו כמובן נדבר באריכות על התסריט המעניין של ניל ג'ורדן, ועל תסריטים מקוריים באוסקר באופן כללי, אבל זה של "בלתי נסלח" הוא מבחינתי תסריט מושלם. זה אולי אחד ההפסדים הכי כואבים לי בתולדות האוסקר. שוב, אם אתם רוצים לקרוא למה, זה ממש כאן.

ועם זאת, לא הייתה הפתעה בזכייה הזו של "משחק הדמעות". פרס התסריט המקורי הטוב ביותר, בטח ובטח במהלך הניינטיז, היה לרוב פרס פיצוי מכובד לאנדרדוג, לסרט המקורי והשונה ביותר מבין המועמדים לפרס הסרט, כזה שבעקבות חדשנותו לא היה לו סיכוי לקחת את התואר הגדול מכולם. אלו היו סרטים שאתגרו את המבנה, שדחקו את גבולות האלימות והמגדר, שלא בהכרח ריגשו את המצביעים אבל נשארו להם בראש.

"משחק הדמעות", בזכייתו היחידה, ניצח את "בלתי נסלח" כאמור, את "השמן של לורנצו", "בעלים ונשים" ו"דג התשוקה". חלק מהסרטים האלו לא ראיתי המון זמן, אבל מזיכרוני כולם תסריטים מצוינים שהיוו בסיס לסרטים טובים. מה שעמד לטובתו של "משחק הדמעות" הוא אותו הטוויסט שאליו נגיע עוד מעט, המהלך הכתיבתי ששומט את הקרקע מתחת לרגלי הצופים. האלמנטים האלו פופולריים מאוד בקטגוריה הזו, וזו אחת הסיבות מדוע פרס התסריט המקורי מאוד ידידותי לכאלו שלא הגיעו לפרס הסרט הטוב ביותר – ומתחילת שנות התשעים ועד פתיחת מספר המועמדים למעל לחמישה בפרס הסרט, "תלמה ולואיז", "החשוד המיידי", "כמעט מפורסמים", "דבר אליה", "שמש נצחית בראש צלול" ניצחו כאן ללא גיבוי מפרס הסרט הטוב ביותר.

אבל גימיקים ובחינת גבולות יכולים להיות חרב פיפיות כשזה מגיע למבחן הזמן. חלק מהדוגמאות שנתתי בפסקה הקודמת הם מקרי בוחן מצויינים, כמו למשל "תלמה ולואיז" שמותקף על ידי מעגלים פמיניסטיים שחושבים שהייצוג הנשי הקאובואי של הגיבורות בסרט, וכמובן סופן, יוצר מהלך מנוגד לרעיון של שחרור האישה; ו"החשוד המיידי" כיום עובר כסרט גימיק שאין בו מהות.
זאת גם הייתה מנת חלקו של "משחק הדמעות" ולכן משלב זה אכנס לספויילרים – אך אומר גם זאת: בעיניים עכשוויות, אני לא מאמין שיהיה צופה אחד בעולם שיראה כעת את הסרט לראשונה ולא יבין את העניין תוך רגע. למעשה, אני מאמין שרוב הצופים החדשים אפילו לא יבינו איך שאר הדמויות לא קולטות את זה מוקדם יותר.

לפני הטוויסט הגדול, ישנו עוד ספוילר פחות משמעותי אך גם מפתיע, והוא שג'וד, הדמות של מירנדה ריצ'רדסון (היא מעולה בסרט הזה, ובאוסקר ה-65 הייתה מועמדת על סרט אחר – "משיכה גורלית"), שרדה את המתקפה של הצבא הבריטי בתחילת הסרט, והיא הופכת לאנטגוניסטית המרכזית. הרגע שבו היא חוזרת בסרט מבוים כהפתעה, כמשהו שלא היינו אמורים לצפות לו, אבל הפוסטר הרשמי של הסרט מציג רק את ריצ'רדסון במראה הפאם-פאטאל ובתספורת לואיז ברוקס (שהפכה לסמל של אישה משוחררת שפעולותיה גובות מחיר כמו "לחיות את חייה", "ספרות זולה" ו"שיקגו") כך שדי ברור שהיא לא תצא מהתמונה כבר בחצי השעה הראשונה.
וסתם הערת אגב, כי הטקסט הזה לא ארוך מספיק, הפוסטר של "משחק הדמעות" מזכיר מאוד את הפוסטר ללהיט הבא של מיראמקס – "ספרות זולה". ריצ'רדסון ואומה תורמן באותה הפאה ובאותו המבט, כאשר לריצ'רדסון אקדח מעשן ביד, ולתורמן סגריה דלוקה.

הטוויסט המרכזי הוא כמובן קשור לדמותה של דל, מושא אהבותיהם של שני הגברים – החייל הבריטי השבוי ולאחר מכן לוחם המחתרת שמאתר אותה – והיותה טרנסג'נדרית. הרגע הזה מתגלה, כאמור, 65 דקות לתוך הסרט, כאשר פרגסון ודל עומדים לעשות סקס, דל מתפשטת, והמצלמה מלווה אותה מהפנים ומטה, לפי נקודת מבטו של פרגסון, וחושפת בהפתעה את איבר המין הזכרי. בתגובה, פרגסון רץ לשירותים, הודף את דל וגורם לה לדימום מהאף, מקיא (דל לא מתרגשת, פשוט ממלמלת "חשבתי שידעת"), ויוצא מהדירה.
עם זאת, מה שיקרה לאחר מכן מפתיע לא פחות – פרגסון חוזר לדל על מנת להתנצל, וסיפור האהבה שלהם ממשיך. זה הופך אותה למטרה של חברי ה-IRA והיא מסכנת את חייה בשביל הגבר שהיא אוהבת. בסופו של דבר היא הורגת את ג'וד, פרגסון לוקח את האשמה על עצמו, והסרט מסתיים בדל המבקרת את פרגסון בכלא עם הבטחה שכשישתחרר בעוד כמה שנים טובות, הם ימשיכו מאיפה שהפסיקו.

כך "משחק הדמעות" מהלך על מספר קרקעות לא יציבות – הייצוג הטרנסג'נדרי, הייצוג הנשי והייצוג של לוחמי המחתרת האירית. כשבאופן שאותי לא מפסיק להפתיע, זהו דווקא הראשון שזוכה לטיפול הכי טוב.

צריך לעשות את ההפרדה בין סצנת הגילוי המפורסמת ונקודת המבט הכללית של הסרט, כי יש פה דיסוננס.
הסצנה עצמה בעייתית נורא. מעבר לשימוש בטרנסג'נדריות כטוויסט עלילתי שאפשר להתווכח על מוסריותו (ובוא נגיד את זה ככה, זה נעשה בצורות הרבה יותר מחפירות בעתיד כמו למשל "אייס ונטורה: בלש בצחוק"), המבע הקולנועי לגמרי סוחט את אפקט ההלם, מכניס אותנו למצבו של הגיבור הגברי שלנו ומגדיר את בסופו של דבר את דל על פי איבר המין שלה. משהו שכיום אנחנו יודעים שהוא מורכב הרבה יותר בחוויה הטרנסג'נדרית.
עם זאת, שאר הסרט דווקא עומד לצדה של דל, מונע ממנה להיות קורבן, ואפילו מטשטש את הזהות הסטרייטית של הגיבור, שהתאהב – או נמשך – לדל על אף הכל. קשה לתאר כמה פרוגרסיבי זה לתקופתו (אני מניח בצד את עובדת היות השחקן של דל, ג'יי דיוידסון, סיסג'נדר. רגישות לעניין הליהוק לא תגיע עד מעל לעשרים שנה אחר כך).
ככזה, על אף הבעייתיות, אני חושב ש"משחק הדמעות" מחזיק יפה, אבל זאת עמדת הסיסג'נדר שלי (אם כי קראתי מאמרים של טרנסג'נדרים על העניין, ונדמה שיש הסכמה) ולכן זה לא מתפקידי לקבוע.

אלו שהסרט לא עושה להם הנחות הם לוחמי המחתרת האירית, שהתסריט של ג'ורדן מעביר עליהם ביקורת מאוד קשה (על אף היותו אירי בעצמו). גם השימוש בג'וד, האישה הסיסנג'דנרית היחידה בסרט, כדמות אכזרית ורעה מסוג זוממת גם קצת גורם לתחושת אי נוחות.

העוצמה של עניין המגדר בסרט השתלטה לגמרי על השיח בעניינו, ודי בצדק. מאוד קשה לא להתייחס בעיקר לזה. אם ננסה לשים את זה בצד, לצורך הדיון, "משחק הדמעות" אולי לא מטלטל ועוצמתי כפי שהיה, אבל הוא עדיין בנוי באופן מאוד מעניין, על אף תקציבו הדל הוא מצולם ומעוצב מעולה (לדעתי סנדי פאוול, לימים מכונת אוסקר, הייתה יכול להיות מועמדת על התלבושות כאן), והמשחק באופן כללי משובח. בהקשר הזה צריך להזכיר את כוכב הערב, התגלית ג'יי דיוידסון בתפקיד דל, שהמועמדות שלו לאוסקר שחקן המשנה הייתה ספוילר בפני עצמו. דיוידסון, בהופעתו הראשונה אי פעם, נפלא, ואולי אפילו היה ראוי שייקח את הפרס במקום ג'ין הקמן (שתי הדמויות הכי הפוכות שאפשר לחשוב עליהן). אחרי שהפך לשיחת היום בעקבות "משחק הדמעות", הוא שיחק רק בסרט אחד נוסף – "סטארגייט" ופרש.

ניל ג'ורדן לא חזר מאז לאוסקר כמועמד, אבל סרטיו הבאים כן צצו בקטגוריות השונות. שנתיים אחרי "משחק הדמעות" קיבל לידיו את העיבוד המדובר ל"ראיון עם ערפד" האהוב (שלאוסקר הועמד בקטגוריות המוזיקה והעיצוב האומנותי, כשלמעשה הגיע לו הרבה יותר). תקוות האוסקר הבאה שלו הייתה ב-1996 עם "מייקל קולינס" עם ליאם ניסן כלוחם חירות אירי, אבל משהו השתבש והסרט הגיע רק לקטגוריות המוזיקה והצילום. לאחר שני סרטי ז'אנר שאפיינו את תחילת הקריירה שלו, הוא ניסה את כוחו בדרמה הרומנטית המצוינת "סוף הרומן" שהביאה מועמדות אוסקר לג'וליאן מור כשחקנית ראשית ורוג'ר פראט על הצילום (הסרט הזה סימן עוד התעלמות איומה של האקדמיה מהופעה משובחת של רייף פיינס). זה היה הסרט האחרון שלו שחצה את הקווים לאוסקר.
מאז ג'ורדן המשיך עם דרמה נוספת על טרנסג'נדרית ("ארוחת בוקר על פלוטו"), תקוות אוסקר נגוזה של ג'ודי פוסטר ("האמיצה"), ומשם להפקה התקופתית "אונדין", סרט הערפדים המשונה "ביזנטיום", והסדרה "הבורגס". סרטו האחרון היה המותחן הטראשי והמשונה "גרטה", שאחת המנויות שלי בסינמטק חולון התלוננה על כך שהוא עשה לה סיוטים.
אי אפשר להאשים אותה.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    פוסט מצוין ורק אוסיף את השיר שעל שמו הסרט שכאילו נכתב במיוחד (למרות שהוא משנות השישים במקור ).

  2. אלכס הגיב:

    אשמח לשמוע למה ניחוח אישה הושמץ מאחר ולא ידעתי על זה ואני לא מוצא על זה מידע במקורות הרגילים.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.