רגע רגע, שנייה אחת. אני עוד אכתוב פה בהרחבה על הדוקו "עוד לא אבדה", אבל מהכמה פריימים הראשונים של הסדרה עולה לו געגוע גדול: וואו, כמה כיף לראות כדורגל. לשמוע אוהדים שרים, לראות את הירוק של הדשא, הגולים... כמה שזה חסר, והלוואי שיחזירו את המשחקים כמה שיותר מהר. העם התייבש.
הסרט "עוד לא אבדה" של שוקי גוז'יק ושי להב מטיל את הפצצה כבר בהתחלה. הוא מציג שלושה משחקני הנבחרת הלא יהודים - ביברס נאתכו, בירם כיאל ומואנס דאבור - ומעמת אותם בשאלת ההזדהות שלהם עם המדינה.
מדובר בשלושה שחקנים שהם סיפורי הצלחה בחו"ל בקנה מידה ישראלי. שלושתם, יחד עם עוד שלושה שחקנים לא יהודים, הם חלק מנבחרת ישראל ששוברת שיאים מבחינת מספר השחקנים הלא יהודים שמשחקים בה. הסרט מלווה אותם במוקדמות אליפות אירופה, כשישראל נמצאת באחת התקופות הסוערות ביותר שידעה כחברה.
כדורגל מאז ומעולם היה המשחק של העם. כל עם. הוא מקבץ ביציע את הפועל ואת איש העסקים, את זה שמרוויח 100אלף שקלים בחודש ואת זה שמרוויח עשירית מזה. כולם מאוחדים באהבה אחת לקבוצה, לנבחרת ולדגל. אבל כשזה מגיע לנבחרת ישראל, שבה משחקים ערבים וצ'רקסי (נאתכו), האיחוד תחת אותה מטרה קיים - לגבי ההמנון, פחות.
מינויו של נאתכו לקפטן הנבחרת עורר סערה. אייל ברקוביץ' שאל אותו בראיון אם הוא שר את ההמנון, והוא ענה שלא. "אז מבחינתי אתה לא יכול להיות קפטן הנבחרת", אמר ברקוביץ'. מזל שלא שאלו את ברקו, האם שירת ההמנון היא תנאי קבלה לנבחרת, או שהזימונים הם על בסיס מקצועי? ואם זומנת לשחק בנבחרת בגלל שאתה טוב, מדוע למנוע ממך את קבלת סרט הקפטן רק בגלל שאתה לא יהודי?
• בושה: הליהוק הגרוע בתולדות "הישרדות"
• הזוג ששרד את חתונמי
• מחאת החופות השחורות: "כיבו אותנו"
הסרט עוסק בשאלת הזהות של שלושת השחקנים מול השתתפותם במשחקי הנבחרת. דוברים מהמגזר מצהירים שדווקא בגלל שיש הרבה ערבים בנבחרת - משם תצמח תחושת השיתוף בין המגזרים. "כולנו שווים כאן. ערבי, יהודי, מוסלמי, נוצרי - כולם אותו דבר", אומרת אמו של בירם כיאל לפני משחק הנבחרת. המראיין מקשה ואומר "אבל במדינה זה לא עובד ככה...", "מקווים שיהיה ככה", היא עונה.
כדורגל הוא משחק של אמוציות. לשמחה המתפרצת של הניצחונות כמו גם למרירות ולתסכול של ההפסדים, יש השלכות. מסרים של נאצה, איחולי מוות ושלל מחלות קיבל בירם כיאל לאחר הפסד הנבחרת לאחר טעות שעשה. האם שחקן יהודי היה מקבל תגובות זהות במקרה דומה? גם דאבור לא שוכח את כל הקללות שקיבל במגרשים ובכל התגובות לכתבות באתרי הספורט.
אבל לא רק בקהל ובתקשורת הישראלית עושים להם חיים קשים. בתקשורת הערבית הבינלאומית השחקנים האלה נחשבים למי שמשחקים עבור האויב הציוני ולבוגדים - "אנחנו חוטפים משני הצדדים", אומר כיאל.
והשאלה שנשאלת גם בסרט, "בשביל מה הם צריכים את זה?" - הרי הם לא חייבים לשחק בנבחרת, יש להם קריירות מצליחות בחו"ל - לא מקבלת מענה ראוי.
"עוד לא אבדה" רוצה להשאיר טעם של תקווה שמשהו ישתנה, אבל מחפשת במגרש הלא נכון. אף שהסרט רומז שזה יכול להגיע מהכדורגל, גלי הגזענות במגרשים ובטוקבקים גוברים על התקווה לשינוי. עד אז, נהיה כולנו בזמן פציעות.
"עוד לא אבדה", כאן 21:00 ,11
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו