יוצר "אחוזת דאונטון" עשה זאת שוב בסדרה החדשה והסוחפת

חוקי הירושה המעוותים בחברה המעמדית האנגלית של המאה ה-19 הן בסיס מצוין לדרמות מפותלות, וג'וליאן פלוז כבר השתמש בהם כבסיס ל"אחוזת דאונטון" שפרסמה את שמו. "בלגרביה", המתקראת גם היא על שם אתר ההתרחשות המרכזי (שכונה יוקרתית בלונדון), ממוקמת כשמונים שנה מוקדם יותר. היא מספרת על משפחת אצולה עשירה ומשפחת סוחרים עשירה לא פחות, שמסתבכות בשל הגילוי של נכד סודי, שעצם קיומו מאיים על האיזון המעמדי באופן כללי, ועל תוכניותיהם של כמה אנשים באופן ספציפי.

נקודת המוצא מרתקת, ופלוז, שעיבד למסך את ספרו מ-2016, יודע איך לסבך את העניינים באופן שמחזיק אותנו מעוניינים עד הפרק השישי והאחרון. נסיבות לידתו הלוטות בערפל של הנכד מייצרות שלל שאלות שבימינו כלל לא היו נשאלות, והחיבוטים סביב חשיפתן מרבדות את הדרמה המעמדית. אלא שבניגוד ל"אחוזת דאונטון", הפעם המורכבות נמצאת בסיטואציה יותר מאשר בדמויות.

הסדרה מתמקדת בשתי אמהות שכולות – הרוזנת קרוליין (הארייט וולטר) הנשואה לרוזן מברוקנהרסט (טום ווילקינסון), ואן טרנצ'רד (טמזין גריג, המזוהה בדרך כלל עם קומדיות), אשתו של סוחר שעלה לגדולה (פיליפ גלניסטר). על אף המתח הראשוני בין הגבירות, שהוא תולדה של האיחוד הלא מקובל בין צאצאיהן שהניב את הנכד המדובר, שתיהן נשים מצוינות עם תבונה ועמוד שדרה, שנועדו להיות חברות טובות – כמו הרוזנת מגרנת'ם ואיזובל קראולי ב"אחוזת דאונטון". גם הבעלים הם גברים טובים, ונחמד לראות שני זוגות מבוגרים מוצלחים כאלה, המגולמים על ידי ארבעה שחקנים מעולים, השולטים היטב במשחק של ניואנסים.

החיסרון העיקרי של הסדרה הוא שהדמויות מתחלקות בין טובות מאוד לרעות מאוד (או עלובות מאוד), כמעט ללא גווני ביניים. הנבל הראשי הוא אחיינו של הרוזן, ג'ון בלאסיס (אדם ג'יימס), איש מזימות, זיין וחלאה באופן כללי, שאמור לרשת את הונו ותוארו של דודו. גם בקרב המשרתים יש אנשים נאלחים, והפעם כמעט שאין להם ישות עצמאית מעבר לפונקציה העלילתית שהם ממלאים. מנגד, הנכד הסודי הוא כמעט קדוש, והשחקן הצעיר שמגלם אותו (ג'ק ברדו) אינו מותיר רושם עז. אלה פרנל, שהחלה כשחקנית ילדה וגדלה מאז, מפולפלת יותר בתפקיד ליידי צעירה, שאמה הנוקשה (טרה פיצג'רלד) רוצה להשיאה לכסף.

ההפקה כמובן עשירה למראה, בתי האחוזה מפוארים והתלבושות מדוקדקות. את הפסקול הלחין ג'ון לן, והדמיון למוזיקה של "אחוזת דאונטון", שגם אותה הלחין, בולט לאוזן. הדיאלוגים טובים – פלוז יודע לכתוב אותם – רק שהפעם אין אף דמות שדואגת לפנצ'ליינים. החוטים העלילתיים נשזרים היטב עד לסצנת השיא החלשה, שבונה על פעולה (במובן של אקשן) יותר מאשר על התנהגות. בסופו של דבר "בלגרביה" היא סדרה סוחפת ומהנה, אך פחות מספקת מבחינה רגשית מכפי שאפשר היה לקוות.

← "בלגרביה", HOT3, ימי ראשון 20:45 וב-VOD; וגם ב-yes LONDON וב-VOD