חשבו על מה שמאפיין סרטים טורקיים. הגיבורים בהם עוברים מסכות של ייסורים, חייהם סופגים מכה אחר מכה אחר מכה, והכל מועבר בצינורות של קיטש ואמוציות שנועדו לסחוט את דמעות הצופים עד לקתרזיס. אבל מה יקרה אם תנכו מהסיפור את הסנטימנטליות החשופה? מה אם תצרכו את המעשייה כפי שהיא במערומיה, במבט סטרילי, קודר ואפור? ובכן, במקרה כזה תקבלו את המיני-סדרה החדשה של HBO, "שומר אחי", המשודרת מדי יום שני ב-HOT, yes וסלקום tv בצמוד לארצות הברית.
מארק ראפלו (סרטי "הנוקמים") מככב בתפקיד כפול כצמד תאומים זהים, תומאס ודומיניק, בסיפור שההווה בו הוא תחילת שנות התשעים. אחד מהאחים סובל מסכיזופרניה שהולכת ומחריפה ככל שהם מתבגרים, השני נאלץ כל חייו לשאת אותו על גבו ועל נפשו, לטפל בו בבגרותו בעודו יוצא ונכנס ממוסדות לחולי נפש. סיפורם הוא חלק ממארג משפחתי גדול וקשוח שחלקו לוט בערפל. לאמא יש שפה שסועה, לבן יש נפש שסועה - כאילו במתכונת זו או אחרת השד עובר מדור לדור, ומי יודע מה הוריש הסבא שהיגר מאיטליה או האבא שאף אחד לא יודע מיהו. בשני הפרקים הראשונים לבדם מציגה הסדרה סרטן, מוות, יד שנכרתת, מוות בעריסה, אלימות במשפחה, אשפוז בכפייה ובטח עוד כמה דברים ששכחתי.
שמה של הסדרה במקור הוא "I Know This Much Is True". התרגום העברי, עוד בשלב הספר של וואלי לאמב שעליו הוא מבוסס (ויצא בישראל בהוצאת מטר), בחר ללכת על "שומר אחי" כאזכור ליחסים בין האחים המקראיים קין להבל. יש בזה היגיון רב, והוא אפילו מצוין במהלך הסדרה, אבל בפרק השני הסדרה רומזת על ההשפעה המקראית שמנחה אותה באמת. תומאס מבקש מאחיו שיקריא לו פרק מסוים מספר תהילים, "בין איוב למשלי". היה חשוב לסדרה לאזכר את הגיבור המקראי האומלל.
אמונתו של איוב באלוהים הועמדה במבחן. הוא איבד את כל מה שהיה לו, כולל את ילדיו, רכושו ובריאותו, ולמרות זאת לא הפסיק לבטוח באל. עם זאת, הוא כן ביקש מאלוהים שוב ושוב הסברים על כל הסבל שהנחיל לו, עד שלבסוף ענה לו בוראו בתשובה שהיא בעצם פירוט של התמונה הגדולה, של היצירה ושל יופיה שהוא בעוצמתו אחראי לה. את שאר ימיו זכה איוב להעביר באושר, הוליד ילדים חדשים שבתורם העמידו צאצאים והרוויח מחדש את ממונו. גם ב"שומר אחי" אלוהים נוכח. לא כגיבור מרכזי אבל כן בשוליים. תומאס סבור שהוא מדבר אליו, דומיניק היה רוצה להאמין באל, וגם בלי אמונה מגיע עם הזמן למסקנות משל עצמו לגבי התמונה הגדולה וגם לגבי הפרטים הקטנים בה, מה שמתקשר באותם רגעים אל שמה המקורי של הסדרה.
כמתבקש מיצירה טלוויזיונית בדרג הזה, יש לא מעט מעלות ל"שומר אחי". המשחק בה מצוין. מלבד ראפלו ניתן למצוא כאן את מליסה ליאו ("רצח מאדום לשחור", "טרמיי"), קת'רין האן, רוזי אודונל, ארצ'י פנג'בי ("האישה הטובה"), רוב היובל וג'ולייט לואיס. על כולם מתעלה ראפלו, בתפקיד הכפול והכל כך שונה זה מזה, בכל מובן. ראשית הוא צילם את הסצנות של דומיניק, האח הנורמטיבי. אחרי מספר שבועות שבמהלכם העלה במשקל הוא חזר לגלם את תומאס. כמו תמיד כשמשתמשים באותו שחקן לטובת שני תפקידים, ובפרט כאשר שתי הדמויות חולקות מסך רוב הזמן, זה לא פעם מסיח את הדעת. אבל הדבקות, העדינות, הניואנסים והלהט של ראפלו הופכים את תצוגות המשחק שלו ב"שומר אחי" לווירטואוזית ומרגשת, ודוחקות הצדה את ההשגות.
העיסוק של הסדרה בנושאים כה כבדים ומורכבים נעשה ברגישות ומניב כמה וכמה רגעים יפים לאורך ששת פרקיה (כולם נשלחו מבעוד מועד לשם הביקורת) - את כולם כתב וביים דרק סיאנפרנס ("בלו ולנטיין"). היא מעולה בהטמעה התקופתית שלה, שניכרת במוזיקה ובצילום על פילם, כלומר לא דיגיטלי כמו שרווח בשנים האחרונות. מדי פעם אפילו יש על המסך לכלוכים קטנים, פגמים, כאילו זה סרט ישן שכבר נשחק מרוב שהוקרן.
אלא שהבחירות היצירתיות של "שומר אחי" לא מצליחות לעמעם את התחושה שבלב לבה היא מלודרמה בסיסית, אפילו משמימה, שלא לגמרי יודעת איך לספר את הסיפור מלבד להעביר אותנו מטראומה אחת לאחרת. למעשה, האמנותיות שלה נראית כמו ניסיון חיפוי שלא צולח. ראפלו אף מקריין את הסדרה בדמותו כדומיניק, בחירה המזכירה כי מדובר בעיבוד שלא תמיד מצליח לתרגם את המקור הספרותי לכדי ויזואליה - מה גם שהגיבור מספר את הסיפור בעגמומיות המתבקשת אצל יצור מוכה גורל שכמותו. בנוסף, הסדרה שופעת סצנות ודיאלוגים ארוכים ואווריריים מדי (כל פרק בן שעה בקירוב, האחרון מונה כמעט 80 דקות), יש לה חיבה מעצבנת לתקריבים קיצוניים, וגם הצילום המגורען בפילם נראה לבסוף כמו מניירה מתישה.
הן רבדיה של "שומר אחי" והן הארטיסטיות שלה אינם די כדי להפוך אותה ליותר מאשר גרסה מאופקת לסרט טורקי, כזו שיוצאת קירחת מכאן ומכאן. מצד אחד, בשלב מסוים קשה לא לגלגל עיניים לנוכח עוד ועוד תלאות שניחתות על הגיבור. מצד שני, "שומר אחי" לא מתרפקת מספיק על הסבל כדי שלפחות ניתן יהיה להזדכך באמצעות בכי. כסדרה שתובעת לא מעט מנפשם של צופיה, במיוחד בתקופה לא פשוטה וחסרת ודאות כמו זו, התגמול שהיא מספקת כל כך מינורי עד שקשה להצדיק צפייה בשש ומשהו השעות שלה.