"במרחק 100 מטר": הקורונה הגיעה לטלוויזיה, ויש מה לראות

לפני שבועיים כתבתי כאן על "סיפורי בידוד", סדרת טלוויזיה בריטית המורכבת מארבע דרמות קצרות שנובעות מתוך הסיטואציה של הבידוד בימי הקורונה ומגיבות אליה. כל הסרטים הופקו תוך הקפדה מלאה על כללי הריחוק החברתי. אתמול (רביעי) הגיעה למסכי הטלוויזיה בארץ גרסה מקומית של אותו רעיון, רק שהפעם מדובר ב-13 סרטונים, ולפחות בחלקם יש פחות הקפדה על כללי הבידוד – משני צדי המצלמה – כי בישראל כמו בישראל. כמו בנוסח הבריטי, הסדרה הישראלית שעלתה ב-HOT נוצרה על ידי יוצרים בולטים, בהם גיא נתיב, נדב לפיד, הגר בן אשר והדס בן ארויה, ומשתתפים בה כוכבים כדאנה איבגי, נינט טייב ותומר קאפון.

צפיתי בארבעת הסרטים הראשונים בסדרה, וקראתי את התקצירים של השאר, והתרשמתי שבעוד הבריטים התמקדו בסיטואציות יומיומיות שהפכו טעונות עקב הקורונה, לפחות חלק מהסרטים הישראליים בחרו במקרים ייחודיים וקיצוניים יותר. אולי זה אומר משהו על הבדלי התרבויות, ואולי אם הבריטים היו מזמינים יותר מארבעה סרטים האבחנה הזאת לא הייתה רלוונטית.

"נא להתנהג בהתאם" של מאור זגורי מתרחש ב-4 באפריל 2020, ותופס את תקוה גדעון ברגע זכייתה ב"האח הגדול". אבל אז היא מגיחה לעולם האמיתי, והסרט עוקב אחר דרכה הביתה במכונית עם נהג שתקן, וגבר חרדי (שולי רנד) היושב במושב שלצידו. זאת לא בדיוק השיבה שלה ציפתה: היא אינה זוכה להתענג על 15 דקות התהילה שהובטחו לה, אלא נגררת לוויכוח מעצבן עם החרדי המתגלה כגזען טיפוסי ("תמיד אתיופים זוכים? תשאירו קצת לאנשים אחרים"). משם מתפתחת שיחה טעונה על מדרג הגזענות הישראלית, והסרט מסתיים בצמד פאנצ'ליינים מוצלחים, שמדגימים "את כל מה שאני שונאת בעם ישראל" וגם את הצד השני של השקל. רנד וגדעון המצוינים מחזיקים אותנו מעוניינים לאורך 30 דקות (הסרט כפול באורכו מהסרטים האחרים במקבץ), ואף שהדיאלוג ביניהם היה יכול להתקיים גם ביום רגיל, התחושה שהעולם סביבם עמד מלכת תורמת לתחושה שהם לכודים זה עם זו.

אורנה בנאי ב"ברכה"

גם "ברכה" שכתבה בת אל מוסרי (וביימו מיקי טריאסט ואהרון גבע) מתבונן בתופעה ישראלית טיפוסית דרך מקרה לא טיפוסי. באמצע הלילה ברכה (מוסרי) חוזרת לבית אמה ניצי (אורנה בנאי) בבת ים, נושאת מזרון על גבה. ניצי אינה ממהרת להכניס את הבת האבודה לדירה הצפופה, ובינתיים השכנים יוצאים לחדר המדרגות ונעשים מעורבים בדרמה המשפחתית. זה מסתיים במין הפי אנד הפוך, שבו כולם מתאחדים בשמחתם, חוץ מאשר הגיבורה. זה חיווי מריר ואירוני על שבט אחים גם יחד הישראלי.

"משק בית" של שירלי מושיוף ("איש חשוב מאוד") יוצא מתוך סיטואציה מוסרית בעייתית – תולדה של הקורונה ושל הממשלה שניצלה אותה לפגיעה בדמוקרטיה. ע' חוקר שב"כ (יעקב זדה-דניאל) נשלח לעבוד מהבית ולהאזין לחשודים בהפרת הסגר. הוא יושב מול המחשב במטבח, מנותק מסביבתו, ושקוע בשיחת חיזור שמתפתחת במפגש זום בין בחור ובחורה (יונתן גורפינקל ויובל שרף הבלתי נראים). מתישהו במהלך השיחה המתלהטת נעשה ברור שהפרות סגר לא יהיה כאן, אבל איש השב"כ לא מתנתק אלא ממשיך לעקוב. רוב הדרמה בנויה על תגובותיו האילמות לקולות מהמחשב, וזדה-דניאל חוגג בתפקיד שמאפשר לו להפגין את כשרונו הרב. אבל בסופו של דבר במקום לבחון לעומק את הבעייתיות של החדירה לחיי הפרט, הסרט בוחר להפוך את הסיטואציה לסוג של משחק מקדים ביחסי החוקר ואשתו, ובעצם כך הוא מאשרר אותה.

יעקב זדה-דניאל ב"משק בית"

"טיקטוקים" של אסף קורמן ("את לי לילה") הוא ככל הנראה היחיד שמתייחס לקורונה לא רק כאל משהו ערטילאי שהניב סיטואציה חברתית מוזרה, אלא כאל מחלה עם קורבנות אמיתיים. זוגתו של הבמאי, לירון בן-שלוש (שכתבה איתו את התסריט) מגלמת אם לשני ילדים קטנים (אביתר נחמיה קורמן, ותלמה חנה קורמן) שמנסה לצלם איתם סרטון טיק טוק במטרה לשמח את סבתא בבית החולים. הם לא ממש משתפים פעולה. טלפון מאיכילוב לגבי התדרדרות במצבה של סבתא מייצר תחושת חוסר אונים קשה. בעוד הסרטים הבריטיים ששודרו שם במהלך הסגר הסתיימו כולם בטון מנחם, חלק מהישראלים בוחרים לסיים בטעם חמצמץ. מעניין אם התזמון של שידור הסרטים בעת עלייה מחודשת במספר הנדבקים ישפיע על מידת העניין שהם יעוררו בציבור.

← "במרחק 100 מטר", HOT3, ימי רביעי 20:15 וב-VOD