“הארייט"
באמריקה פחות מטורללת היו אזרחיה מתהלכים היום כשארנקיהם גדושים בשטרות 20 דולר, טריים מהתנור, שעליהם מתנוסס דיוקנה של הארייט טאבמן. ב־2015 נערך בארצות הברית משאל כלל־ארצי לשם הכרעה בסוגיה מי תהיה האישה הראשונה שתונצח על גבי שטר כסף ירקרק. בתום ספירת הקולות הוכרע שתהיה זו טאבמן - שחורת עור שנולדה לחיי עבדות, ובאמצע המאה ה־19, עוד קודם לבחירתו של אברהם לינקולן לנשיאות ולפרוץ מלחמת האזרחים, התבלטה כלוחמת עיקשת כנגד שעבודם של שחורי העור באמריקה.
תוצאות המשאל הוצגו לציבור בתחילת 2016, והוחלט אז שבראשית 2020, כלומר ממש כעת, ייכנס שטר טאבמן למחזור הכספים האמריקאי. אלא שבנובמבר 2016 נבחר דונלד טראמפ לנשיאות, והוא הכריע נגד. אישה (?), שחורה (?), ועוד לוחמנית (?). נו וויי. והנה כי כן, הארייט טאמבן לא התנחלה החודש בכיסם של תושבי ארצות הברית. הנה עוד תוצאה לישיבתו בבית הלבן של האיש הזה.
ובכל זאת, נזעק כעת הסרט “הארייט" על מנת לגולל ברבים את סיפור חייה של אישה עזת נפש זו, שנולדה ב־1822 למשפחת עבדים שחורי עור, שהייתה רכושו של בעל מטעים במזרח מרילנד. עלילת הסרט תופסת את הארייט, אז שמה היה עדיין מינטי, ב־1849, כשהיא בת 27, נשואה וחשוכת ילדים. שמועה שהתגלגלה לאוזניה בדבר יוזמתו של בעל המטעים הלבן לממש את נכסיו ולמכור חלק מבני משפחתה לעבדות במטע במדינה דרומית יותר ממרילנד, הביאה להתקוממותה האינסטינקטיבית של מינטי, ולבריחתה אל מדינת פנסילבניה השכנה, מרחק של כאלף קילומטרים, שם הייתה אסורה העבדות השחורה.
בריחתה של מינטי, שהמירה את שמה להארייט, עלתה בטוב, והיא בהחלט יכולה הייתה להשתלב בחברה המקומית של פנסילבניה כאישה חופשייה. אבל הארייט הייתה עשויה מחומרים של גיבורה עממית, והיא נשבעה שלא לנוח עד שלא תצליח לחלץ את כל בני משפחתה מעול עבדות הנצח שהועמס עליהם מרגע חטיפתם מאפריקה. כך קרה שב־13 גיחות סתר מסוכנות אל מרילנד, כשהיא פועלת תחת שם הקוד הגברי מוזס, השכילה להבריח אל מחוץ למעגל העבדות את מרבית משפחתה, כ־70 עבדים, תוך סיכון מוחשי של חייה.
מאוחר יותר, מסופר בספרי ההיסטוריה, במהלך מלחמת האזרחים שפרצה ב־1861, היא פעלה בשירות צבא הצפון, סיפקה ידיעות מודיעיניות לכוחות הלוחמים, ואף הייתה לאישה החמושה הראשונה שפיקדה על יחידה צבאית שעסקה בשחרור עבדים. הארייט טאבמן נפטרה ב־1913, ופועלה רב־השנים הונצח בספרים, מחזות, שני סרטי טלוויזיה, וגם על גבי שני בולים רשמיים. ועכשיו גם בקולנוע.
“הארייט" הוא סרט צודק. כדרכם של סרטים מסוג זה הוא לוקה בדקלרטיביות (הצהרתיות) יתר, ולא אחת הוא דומה יותר למסכת חגיגית מאשר לדרמה פילמאית. עניין צפוי זה הוא בגדר הנסלח, שהרי מבחינתם של מרבית הצופים בעולם (וגם באמריקה עצמה), זהו קודם כל סרט דידקטי, שבמהלך הצפייה בו ניתן ללמוד על ההבדלים שחצצו בין מדינות הצפון החופשיות לבין הדרום הגזעני, שבו נהוגה הייתה העבדות השחורה. הסרט מבהיר גם את הסיטואציה החברתית של אותו מעמד נדיר של שחורי עור “חופשיים", כלומר כאלה המקבלים שכר בעבור עבודתם, לעומת המון אחיהם/אחיותיהם העבדים/שפחות. מובן כי תוך כדי צפייה בסרט מובלטים גם הערכים הכלכליים שהשתקפו מבעלות לבנה על נכסים שחורים, כלומר בני אדם שנחטפו לעבדות. הסרט גם לא חוסך מבט על אותם שחורים, שתמורת בצע כסף שיתפו פעולה עם הלבנים המרושעים בציד עבדים נמלטים.
קסי לימונס מביימת כאן את סרטה העלילתי החמישי, שמבוסס על תסריט שאותו כתבה ביחד עם גרגורי אלן הווארד (מי שחיבר את “עלי" בכיכובו של וויל סמית, על אודות המתאגרף מוחמד עלי). מובן שמרבית הדמויות המסתופפות בתוך העלילה הן ייצוגיות. קשה לכנות רבים מהמגלמים את הדמויות הללו כשחקנים המבצעים עבודת משחק מקצועית, משום שהם בעיקר מופיעים מול המצלמה, ומדקלמים טקסטים מהסוג שחייב להישמע בדרמה הרואית שכזו.
שונה המצב כשמתבוננים בעבודתה של סינתיה אריבו, המגלמת את טאבמן. נוכחותה הדרמטית של אריבו, שחקנית/זמרת ילידת בריטניה, גוברת על הסמליות והקוממיות בנוסח אנדרטת זיכרון, שהתסריט מנסה לכפות עליה. גם הפסקול, שגדוש במוזיקת גוספל, מסייע לא אחת בהעתקת “הארייט" מהמשבצת ששמורה להפגנות קולניות אל זו המיועדת לעבודות דרמטיות.