אחרי שתאגיד השידור הביאו לחצר האחורית שלהם את כל הצופים עם "טהרן", הייתי מוכנה להישבע שעכשיו הם יכנסו לתרדמת של כמה חודשים עד שיפציע הבאזז הבא. לא דמיינתי שהוא יגיע כל כך מהר, ושהוא יהיה כל כך שונה מדרמת הריגול המצוחצחת שהתרחשה על אדמת האויב האיראני. "מנאייכ", שהפרק העשירי והאחרון בעונה הראשונה שלה שודר הערב (ב'), הוכיחה שהתאגיד כנראה עלה על נוסחה שמסנתזת איכות ומסחריות לכדי סדרות מוצלחות, לא משנה מאיזו עדה.
מתוך פרק הסיום של "מנאייכ"
(צילום: באדיבות כאן)
לעומת "טהרן" הפטריוטית והייצוגית, ששלחה את טובי בנינו ובנותינו למשימה בגלות, "מנאייכ" הביאה למסך את כל מה שמושחת, רקוב ומסואב במערכות המקומיות, אלו שאמורות להגן על האזרח הקטן אבל בעצם מפטמות בעיקר את עצמן. מול איזי בכר אחד וטל בן-הרוש אחת היא הציפה כל כך הרבה טינופת שבסוף כל פרק הרגשתי צורך להיכנס למקלחת רותחת, וכאילו זה לא מספיק, היא גם שידרה תחושה כל כך ריאליסטית שלא פעם היה נדמה לי שאני צופה במשהו שהוא על גבול הדוקו. הייתי ממליצה לגלנט להכניס את הסדרה לתוכנית הלימודים בשנה שמתחילה מחר. רק לאחרונה התפנה שם מקום של סדרה אחרת של התאגיד, לא?
סיום העונה היה אמביוולנטי. מצד אחד הוא סיפק סוג של קלוז'ר - אומנם עצוב ומייאש, אבל כזה שהתאים היטב למסר של העונה כולה ("מערכות שומרות על עצמן", הבטיח ברק הראל לבכר באחת הסצנות האחרונות) ועל הדרך גם השאיר פתח מסקרן לעונה הבאה, שיש לקוות שרועי עידן מקליד אותה במרץ ברגעים אלה ממש. מצד שני, הייתה שם תחושת מחטף, ירידת מתח מהירה מדי. רגע אחד מיינצר יושבת אצל גרי ורגע אחרי היא מפזרת את הצח"מ. והאיום של גרי על איזי? מעט תלוש עם הניסיון לרמוז שהתקשורת הייתה מוותרת על חשיפה של "פקליטת מחוז משתפת פעולה עם ארגון פשע". אפשר להבין את משחק האינטרסים, ואיך כל אחד (היבא, מייצנר, גרי) הסלילו את הסיטואציה ככה שהאינטרסים שלהם יישמרו, ובכל זאת - האופן בו עניין כזה יכול להיות מושתק הוא די מופרך. אלוהים יודע שהדלפות הן הספורט הלאומי של המשטרה בשנים האחרונות, מישהו כבר היה מוציא את זה.
אבל אלו כבר זוטות. בתמונה הגדולה, אפרורית ונחושה התקדמה "מנאייכ" במשך עשרה פרקים ולא שחררה לרגע את האגרוף. הבאזז - וכנראה גם הרייטינג, אם לסמוך על נתונים מחתרתיים של גופים לא רשמיים - היו בהתאם. התסריט של רועי עידן נתן עבודה, העלילה נבנתה באופן חכם ואמין, הטוויסטים השתלבו בה היטב והדיאלוגים נשמעו טבעיים ומדויקים, אבל מעל לכולם היו שני סוסים שלקחו את "מנאייכ" קדימה בשיא הכוח: הליהוק של שלום אסייג לדמות של חוקר המח"ש רודף האמת, איזי בכר, ושל לירז חממי לתפקיד של טל בן-הרוש, היאח"בלית שהצטרפה לחקירה. גם הליהוקים האחרים היו מוצלחים מאוד - עמוס תמם, ששי סמוכה, שמיל בן ארי - אבל הזוגיות של אסייג וחממי היתה חד פעמית.
איזי בכר הוא דמות נהדרת ששלום אסייג העניק לה עומק וכבוד. הוא גיבור טרגי, דון קישוט מוסרי בעולם שבו מוסר הוא מילה נרדפת לחולשה. חנוט בסוודרים המכוערים שלו הוא הסתובב במסדרונות של מח"ש וניסה לתקן את העולם, רגע לפני הפנסיה. אבהי וילדותי בו זמנית, "ישר ומטומטם כמו סרגל", הוא הצליח להתנחל בלבבות. כל כך רציתי שהוא יצליח פעם אחת לתפוס את הצדק ולא רק לרדוף אותו. רציתי הפי אנד בעיקר בשבילו, אבל סוף טוב מדי היה הופך את הסדרה הזאת למשהו שהיא לא - וגם סותם את הגולל על עוד עונה. עכשיו אני מחכה שטל בן-הרוש תלד והיא, איזי והוולד החדש יפתחו צח"מ משלהם (עם בלאקג'ק ולימונדה), ויצאו לעוד מסע לטיהור השורות. בהצלחה, קומוראדז.
