אחרי כל הרעש, הסרט היהודי של סת' רוגן הוא די כישלון

בואו נודה באמת: הסיבה העיקרית שנכנסתם לקרוא ביקורת על הסרט החדש של סת' רוגן היא המהומה התקשורתית שעורר הראיון "האנטי ישראלי" שהעניק לפודקאסט של מארק מארון, שמירב הסיכויים שלא שמעתם עליו עד לפני כמה ימים. תום אהרון כבר ניסח היטב כל מה שיש לי להגיד על הראיון הזה, ולא אדון בו כאן.

הסיבה השנייה שנכנסתם לקרוא היא אולי העובדה שרוגן הוא כוח מוביל בקולנוע האמריקאי של המאה הנוכחית, והיה מעורב כשחקן, תסריטאי ו/או מפיק בלא מעט קומדיות מוצלחות (וגם כמה מפוקששות). והפעם מדובר בסרט יהודי מאוד, שבאמצעותו רוגן בוחן את החיבור שלו עצמו ליהדותו, ומספרים לנו שהוא השקיע בו שנים רבות מחייו. כמה חבל, אם כן, שהסרט, שאינו זמין כרגע לצפייה באחד הערוצים הישראליים המקובלים, נכנס לעמודת הפקשושים.

"An American Pickle", ששמו מרפרר לסרט המצויר "An American Tail" שסיפר גם הוא על מהגר יהודי באמריקה (בעברית קראו לו "פייבל והחלום האמריקאי"), מבוסס על סיפור בשם "Sell Out" שפורסם במגזין ניו יורקר. סימון ריץ' כתב בגוף ראשון את סיפורו של המהגר הרשל, שלפני כמאה שנה נפל לתוך חבית חמוצים ששימרה את גופו. הוא מתעורר בהווה ומשתכן בדירת נינו האמיד בברוקלין. העולם המודרני שבו אנשים מתפרנסים מכלום (ומתלוננים כמה קשה להם) נראה מוזר מאוד דרך עיניו של הרשל, כמו גם החופשיות שבה מתנהגת חברתו הגויה של הנין, וכעבור שבוע הוא נוטש את הדירה ומתחיל להחמיץ מלפפונים שזוכים להצלחה כבירה. הסיפור המקורי הוא מהתלה סאטירית על היפסטרים, בלוגרים ועוד מיני תופעות של העידן הנוכחי, שנרקם על פי המודל של "להיות שם". כמו בספר של יז'י קושינסקי על הגנן שהופך לפיגורה פוליטית, כך גם האמירות המנותקות והעילגות של הרשל על חמוציו ("אתם חייבים להחזיר צנצנת") נתפסות על ידי סובביו כמטאפורות עמוקות לאחריות חברתית. זה סיפור אירוני ושנון, ונטול כל סנטימנטליות. סיפור בטעם מלפפון חמוץ. כאן תוכלו לקרוא את הסיפור המקורי.

ריץ' עצמו עיבד את הסיפור שלו למסך, ולכן מוזר לראות איך הסכים להפוך את המלפפון החמוץ לדייסה מתוקה. בסרט נשמר רק הרעיון הבסיסי, מה שהופך אותו לסרט היי קונספט, שבו סת' רוגן מגלם את הרשל וגם את נינו. החברה הגויה אינה קיימת בסרט, ונראה שלנין בן (שמו הוא כנראה משחק מילים) אין בכלל חברים או אנשים אחרים שהוא בא איתם במגע, כך שבסרט יש בעצם רק דמות אחת, מפוצלת – בן וכפילו המזוקן. שאר הדמויות אינן יותר מסטטיסטים משודרגים שהיו צריכים לשנן מעט מאוד משפטים. אני דווקא מחבבת את רוגן, והרשל שונה מהדמויות שהוא מגלם בדרך כלל, אבל מופע היחיד הזה בהחלט לא מספק. לאורך רוב הסרט חשתי שמדובר בכתיבה עצלנית, שאינה חוקרת כראוי את האפשרויות הטמונות בנקודת המוצא.

הנין שבסרט הוא מפתח אפליקציות כושל (בסיפור הוא עורך תסריטים מצליח אך מתוסכל), והמתח בינו לבין הרשל נוצר סביב בית קברות מוזנח שבו קבורה אשתו האהובה של הרשל, מה שזורה על הסרט שכבה עבה מאוד של סנטימנטליות סכרינית. הקומדיה, לעומת זאת, מפוזרת עליה בחסכנות, והיא מצחיקה רק לעתים רחוקות, בעיקר בחלקו הראשון של הסרט.

סת' רוגן ב"An American Pickle"

בואו נדבר רגע על אמינות. אני יודעת שצופים רבים מוכנים לוותר על הדרישה הבסיסית הזאת כשמדובר בקומדיות ו/או בפנטזיות. אני חושבת שגם פנטזיות קומיות, בעיקר כאלה ששואפות לרגש אותנו, נדרשות לאמינות בפיתוח כללי העולם שבו הן מתרחשות. "An American Pickle" מתיימר לכאורה להגיב על העולם שלנו דרך מבטו העקום של אורח מפעם, ויש בו בדיחות על PC ועל טראמפ. אבל בשלב מסוים קיצורי הדרך והטוויסטים בעלילה, שכוללים חילופי זהויות וחזרה לעיירה היהודית בפולין, כל כך מנותקים מאיך שדברים מתנהלים בעולם שלנו, שהמופרכות העלילתית הופכת את הסרט למיושן מאוד, והוא מתפורר בין הידיים.

מבחינה דרמטית הסרט מעביר את הפוקוס מנקודת המבט של הרשל לשינוי שעובר נינו, שלומד שלהתפלל זה טוב לנשמה, והורדת הראש החילונית הזאת אפילו קצת מעצבנת. אז אם אתם לא כותבים דוקטורט על יהדות בקולנוע, או לחילופין, אם אין לכם עניין מיוחד בחיפושי הזהות של סת' רוגן, אתם בהחלט יכולים לוותר על "חמוץ אמריקאי". הסדרה הקומית "קימי שמידט", שמספרת גם היא על אישה מעולם אחר שנוחתת בניו יורק ומספקת נקודת מבט שונה על העולם שלנו, קולעת הרבה יותר מכל בחינה, כולל משברי זהות ובדיחות על חשבון יהודים, והפרק האינטראקטיבי סוף סוף הגיע גם אלינו.

ציון: 2.5
An American Pickle בימוי: ברנדון טרוסט. עם סת' רוגן. ארה"ב 2020, 89 דק'