(שם הסרט במקור: Knives Out)

שני כלבים רצים בחצר של אחוזה גדולה. הם מגיעים אלינו באולם מעומק התמונה. זאת תמונת הפתיחה של הסרט.

אה, כן. זה בהילוך איטי.

אח"כ מונח הבסיס לסיפור הזה: אב הבית התאבד. יש חקירה משטרתית, רק לוודא את פרטי המקרה. יש בלש עצמאי שהצטרף לחקירה באופן פרטי. הוא בהתחלה יושב בצד. חברי המשפחה מוזמנים אחד אחד לתשאול. כל אחד מהם מתיישב על איזשהו כס, ומתחיל לענות על שאלות. זאת גם הדרך של הסרט להציג בפנינו את הדמויות. הסרט מקפיד לציין מיהו כל אחד מהם עם כיתובית המציינת את שמו. כדי שנדע. זה סרט המוצג לנגד עינינו מנקודת המבט של המספר. הוא מאוד דומיננטי בדרך הסיפור שלו. ריאן ג'ונסון תמיד היה מאוד דומיננטי בגישת הבימוי שלו. רק שלהרגשתי, צפייה ב"רצח כתוב היטב" משולה לצפייה באדם שמתפוצץ מצחוק מאיזושהי בדיחה, ואני רק מתבונן עליו בתמהון וחושב: "מה לעזאזל כל כך מצחיק אותך?!"

כי לא רק שג'ונסון מחפף בצורה מתסכלת את פיתוח הדמויות, אלא גם חוזר לנקודות מסוימות שוב ושוב, כמו נדמה שבשלב מסוים נגמרה לו התחמושת, אז הוא ממחזר את אותו אלמנט כאילו מנקודת מבט שונה.הרי הצגת הדמויות הזו, כמו בהקראה יבשה של מחזה, לא עובדת רגשית. וזה לא משתפר הרבה אחרי האקספוזיציה (הארוכה למדי). יש בסרט הזה כל כך הרבה דמויות, וכל אחת נשארת שטחית, לא מפותחת. יש סיפור של בגידה בין בני זוג נשואים. "סיפור" – כלומר, תמונות של הגבר מנשק מישהי. ובסוף הסרט זה מקבל איזשהי התייחסות קצרצרה. משהו מעבר לזה? ויכוח? נסיון להכחיש או להודות? מה פתאום. יש כאן גם דמות של נער צעיר שמאוד מעורב פוליטית (כשאני אומר דמות, אני מתכוון לנער שמופיע בסרט למשך כחמש דקות זמן מסך מצטבר בסרט הזה, ואומר בערך 5 מילים. וזה אמור להיות נער מעורב פוליטית). אלו רק שתי דוגמאות. לכל דמות יש איזשהו אלמנט סיפורי שלא מקבל התייחסות מעבר לדרך שבה הוא משפיע על מותו של אב המשפחה. הכל משועבד לסיפור הרצח שהיה או לא היה. הבמאי משתעשע בוריאציה שלו על אגתה כריסטי, אבל הוא שכח לערב אותי רגשית בחיי הדמויות, וכך גם אני לא משתתף במשחק המשעשע שלו.

אה, כן. יש רק דמות אחת שמקבלת קצת יותר זמן מסך מכולן. זאת הדמות של האחות המטפלת. היא גם מהגרת לטינית לארצות הברית של אמריקה. וזה כדי לדחוף בצורה מאוד לא אלגנטית את נושא ההגירה לתוך הסיפור. יש כאן (נסיון לנהל) דיון על היחס של אמריקה למהגרים, עם מסקנה שהם אכן יתפסו את מקומנו, אבל לא בגלל שהם מגיעים לכאן כדי לכבוש, אלא בגלל שאנחנו מתייחסים אליהם בפטרוניות במקרה הטוב, ובנבזיות לשמה במקרה הפחות טוב, כך שאנחנו כורים לעצמנו את הקבר. כן, זה נמצא כאן בסרט, אבל המסר מועבר כאן בצורה מאוד לא אלגנטית, עם כיתוב על כוס שתיה, ועם סצינת הקראת צוואה גרוטסקית. דמותה של האחות-מטפלת-מהגרת מקבלת קצת יותר טיפול תסריטאי, אבל גם כאן לא באמת אכפת לי ממנה.

מה גם שבאיזשהו שלב, גם לריאן ג'ונסון נגמרו הרעיונות במשחק שלו, אז הוא חוזר לנקודה מסוימת ואומר משהו כמו: אז אתם זוכרים את זה? אז זהו, שזה לא בדיוק זה. או שכן. או שלא. ההתעסקות המוגזמת באלמנטים שכבר דשנו בהם הופכת את הסרט לטעמי לגרוטסקי ואפילו קצת פתטי בשלב מסוים.

אני לא אומר שסבלתי בסרט הזה. זה ברור שריאן ג'ונסון בא לסרט הזה עם חדוות יצירה שמחה, ומשהו בשעשוע הזה בכל זאת עובר. הקצב מהיר, לא משעמם לשניה, תהפוכות הסיפור הבלשי מעניינות (עד לשלב מסוים), וניכר גם שהשחקנים, כמעט כולם מפורסמים וידועים מאוד, ניכר שגם הם נהנו מהזמן שלהם על הסט.

רק שאני לא מבין את הבדיחה. לא מרגיש מעורב בשעשוע. כך יוצא שמבחינתי, "רצח כתוב היטב" הוא בידור סביר ליומיות, אבל לא הרבה מעבר לכך.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il