(שם הסרט במקור: Ballon)

יש לי לא מעט בעיות עם הסרט הזה, אבל צריך לומר מראש שמדובר בחוויה קולנועית לא רעה בכלל, בסופו של דבר. נדמה לי שהבמאי, אחד בשם מיכאל הרביג, עושה את עבודתו בצורה שנהוג לכנות "לפי הספר", כך שאמנם מדובר בעבודה מקצועית מרשימה, כי הספר הזה, אם הוא קיים, נכתב על פי פרמטרים אפקטיבים, וההרביג הזה הוא תלמיד לא רע בכלל של השיטה הזאת, ומצד שני, ה"בלון" הזה חסר באמת איזשהו שאר רוח, איזשהו רגש ואפילו מחשבה מעבר לביצוע הרהוט של הקולנוע הדרמטי האפקטיבי שיש כאן.הסיפור כאן הוא על משפחה שבורחת לחופש. לכאורה, לא צריך להסביר. הרי "חופש" זו מילה שמייצגת ערך שכולנו רוצים. כולנו עורגים לחופש. זאת הטעות הראשונה של הסרט הזה, להבנתי. "בלון" מספר סיפור אמיתי של אנשים ספיציפיים, אבל הוא לא מתעניין כמעט בכלל במי הם האנשים האלו, מה זה הדבר הזה שכל כך כואב להם, למה הם רוצים לחופש, מה בדיוק מפריע להם בחיים במזרח גרמניה הקומוניסטית עד שהם משקיעים כל כך הרבה בתכנית מסוכנת כל כך. "בלון" רזה מאוד מבחינה דרמטית. זהו סרט מתח שעשוי בצורה מרשימה, אבל הדמויות לא מפותחות בכלל, כך שאני אולי נמתח, אבל לא באמת אכפת לי.

צריך גם לומר שכל השחקנים כאן עושים עבודה מרשימה, וכמעט מצליחים לגשר על הפערים של התסריט. במיוחד שתי הנשים, שחקנית בשם קרולין שו בתפקיד אם המשפחה, ועוד אחת בשם אליסיה פון ריטברג, בתפקיד האם מהמשפחה השניה – שתיהן מביאות למסך שילוב של פגיעות ונחישות, ולמרות שהתסריט לא ממש מבאר מה בדיוק כואב להן, הכאב הזה עובר את המסך. גם הגברים בסרט מרשימים מאוד, בעיקר בנוכחות הקולנועית שלהם (דיויד קרוס, בתפקיד אב המשפחה השניה, התבגר יפה מאז היה נער הקריאה של קייט ווינסלט, ופרידריך מוקה בתפקיד אב המשפחה העיקרית מסתיר את הפחד שלו אבל גם ניתן לראות אותו מתחת להעמדת הפנים שלו. כמו כן ניתן לציין את תומאס קרטצ'מאן, בתפקיד האחראי המרכזי מטעם השלטונות על המצוד אחרי הבוגדים האלו. הקרטצ'מאן הזה הזכיר לי משום מה בחזותו החיצונית, כמו גם בדרך שבה הוא לועס ובדרך שבה הוא רוכס את מעילו דווקא את שייקה אופיר ז"ל).

מיכאל הרביג, הבמאי, עושה ב"בלון" עבודה מאומצת. מאוד מאומצת. מדי מאומצת. הוא משתמש הרבה במוסיקה דרמטית, עריכה מקבילה שמגבירה מתח, קצב מואץ ברגעים הנכונים – הכל נכון לפי אותו ספר מפורסם, וברגעים לא מעטים זה עובד, מעלה לחץ ומתח גם אם לא ממש אכפת לי מהדמויות. אבל הרביג גם מגזים מדי עם העבודה שלו, ויש רגעים לא מעטים שבהם הוא מרמה אותי כצופה, וזה קורה יותר מדי בסרט, כך שבשלב מסוים נשבר האמון ביני לבין הבמאי, ואני הופך ציני כלפי המנגנון הדרמטי של הסרט כולו. כמה פעמים במהלך הסרט הרביג בונה מתח בעזרת הכלים הקולנועיים המרשימים שעומדים לרשותו רק כדי לפוצץ אותו ברגע של "עבדתי עליכם!", עם קריצה מעצבנת שכזו. אחרי פעמיים או שלוש שזה קורה אני כבר לא נמתח ולא נדרך, וכשהרגעים האלו מגיעים שוב אני כבר מזלזל בהם, ואלו הם דווקא הרגעים שכן הייתי צריך להימתח בהם.

כך ש"בלון" הוא אוסף של כשרון בימויי ומשחקי שלא ממש נסמך על הבנה עמוקה של הדמויות הספיציפיות האלו, והחוויה הקולנועית שלי מהסרט הזה היא מרשימה, אבל גם זניחה בסופו של דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il