אליס וראש העיר
לוקח זמן עד שהסרט באמת התיישב אצלי, והשד יודע כמה פעמים כבר חשבתי לקום ולצאת מהאולם. אך הכול היה שווה את זה תודות המסר הייחודי והאוניברסלי שלו ותצוגות המשחק שלו. בסיס הרעיון גרם לי לסמן את הסרט כחובת צפייה מתוך מחשבה על העיסוק המעמיק והאלגנטי על פוליטיקה בימינו, ראש העיר של ליאון לאחר שלושים שנה בפוליטיקה חווה משבר קיומי, מרגיש ריק וחסר רעיונות. בשביל לתקן את הבעיה יועציו מביאים לו פילוסופית צעירה ומבריקה אל סדר העניינים.
בין כל העליות והמורדות שלו סביב עניינו הפוליטיים, הקסם מתרחש ברגעים אשר מתמקדים בשתי הדמויות הראשיות. הדיאלוג ביניהם כתוב בצורה מרתקת. אליס היא על תקן הבחורה החדשה, אנו בדיוק כמוה מנסים להתמצא בעולם הזה שנזרקנו אליו ללא ידיעה מקדימה. משהו בתוכי רצה עוד ממנה, למרות שאנאיס דמוסטייה עדיין מצליחה לעבוד עם המעט שניתן לה. דמותו של ראש העיר בגילומו של השחקן הצרפתי המהולל פבריס לוקיני. לעיתים מצחיק, סמכותי וכאשר צריך גם אנושי ויורד לגובה העיניים.
הדיבור כאן על ייעוד בחיים היה מעניין במיוחד, מה בעצם קורה כאשר האדם מרגיש שמיצה את עבודת חלומותיו? הוא ימשיך להשאיר שם במחשבה שמההתחלה הוא עוד היה מאושר או שימשיך הלאה ויבין שמה שעושה אותו מאושר הוא החופש להתנסות ולהתפתח כבן אדם.
הצעתי היא לבוא עם ראש פתוח. הוא ללא ספק ההפך מ"מרצה קהל" טיפוסי.
ילד דבש
זה דבר די שגרתי בקרב תעשיית הבידור, כוכבים כותבים תסריטים לתפקידים שהם רוצים ואולי גם לרוב כמו רוב התסריטאים בימינו יש להם סיפור חשוב שהיה להם חשוב לספר. אני רק יכול להניח שבמקרה של "ילד דבש" לשיה לה באף היה מטען רגשי שהיה צריך להוריד, ובכך לסגור מעגל עם אביו. אבל במכוון או לא על הדרך יצר לעצמו את אחד מתפקידיו היותר הטובים שעשה בקריירה.
הסיפור הוא אוטוביוגרפיה הנפרשת על שני צירי זמן שונים. לוקאס הדג'ס בתפקיד של אוטיס המבוגר מוצא את עצמו במרכז גמילה לאחר תאונת דרכים בגין צריכת אלכוהול מופרזת במהלכה נזכר בעבר שלו (בו מתרחש רוב הסרט). שחי עם אביו הקשוח שדחף אותו להצלחה כאשר קריירת המשחק שלו עוד הייתה בחיתוליו.
"ילד דבש" ככל הנראה ייזכר כאחת מהחוויות הכי מרגשות, כואבות וכנות שראיתי על המסך, המשחק של צוות השחקנים הוא לא יותר ממדהים, כאשר כמו שציינתי, לה באף גונב את אור הזרקורים. מצליח גם למצוא את האנושיות בתפקיד האב שבכל סרט אוטוביוגרפי אחר הייתה מצטמצמת דמותו לקלישאה סטראוטיפית מהלכת.
רוב הקרדיט צריך ללכת לכיוונה של הבמאית הישראלית עלמה הראל, שיותר מוכרת בהקשר לסרטונים מוזיקליים וסרטי תעודה שביימה. הביום נותן תחושה של חלומות בהקיץ. אני יכול למנות מראש את שלל רגעיו שהצליחו לגעת בי או לגרום לי להתפעל מהוויזואליות שלו.
לסיכום מרגש ולעיתים מצחיק, מקבל את המלצתי החמה.
החוחית
באמת שקשה לכעוס על סרט כמו "החוחית", במיוחד שאתה קורא את הביקורות השליליות והקשות שהגיעו מבכורתו בפסטיבל טורונטו, הרי מראיונות של השחקנים והיוצרים הכוונות הטובות גלויות לעין ואולי אפילו יותר מידי ברורות.
מבוסס על הרומן זוכה פרס הפוליצר, "החוחית" המתאר את חייו של ת'יאו מהרגע בו נכנסו לסחרור כאשר אימו ומתה מפיצוץ במוזיאון המטרופולין בניו יורק ועד לבגרותו. במהלך מסעו הוא יחווה אהבה, אשמה, גילוי עצמי וגאולה כאשר הדבר היחידי שעוד מצליח להשאיר אותו שלם הוא ציור של ציפור קטנטנה הקשורה לענף עליו היא עומדת בכלובה.
יש כאן דיון על טראומה וכיצד אותו אירוע ספציפי מחייך יכול להיות משומש כאבן דרך לתחילתם של דברים חדשים ואפילו טובים יותר. זה לא שהתסריט עצמו היה עמוק ומלא ניואנסים, אחת מהדמויות שהיו קרובות לדמות הראשית, ת'יאו. אומרת: "אולי גם משהו טוב יכול להגיע מדבר רע".
הסרט עצמו מלא בדיאלוגים פשוטים כאלו בניסיון לתת לו נפח שאפתני גדול מהחיים. אז בגלל שהסרט מציג לפנינו את המובן מאליו. הוא לא משאיר הרבה בשביל הקהל לאחוז בו. הצילום היפייפה של דיקינס מעורר השתאות, ומהווה תחליף לרגש אותנטי. במקום הדמויות כאן.
וזה לא שהמשחק כאן הוא זוועתי, רוב השחקנים כאן מצליחים לעבוד עם המעט שיש כאן, אך חבל שהופעתם מתבזבזת על יצירה כמו "החוחית", סרט שלמרות שמנסה להרגיש גדול מהחיים עדיין משחק אותה בטוח, מה שגם מסתכם בתוצר סופי שלא ייזכר בהרבה כשתצאו מהאולם.
