מה המצב אחותנו: ההפתעה הכי נעימה שמחכה לכם בנטפליקס

רגע לפני עליית הקורונה לארצנו כתבתי לטיים אאוט ביקורת מאוכזבת על הסרט "אופליה", שמתמקד באחת משתי הנשים ב"המלט" של שייקספיר. התייחסתי שם לתופעה הנפוצה של "יצירות מקבילות", החוזרות ליצירות קלאסיות ומספרות אותן מחדש מנקודת מבט של דמויות שנדחקו לשוליים, בעיקר נשים. בעידן של פמיניזם ורימייקים, זה גימיק קל להתלבש על מותג קלאסי ולהעניק לו טוויסט אופנתי, ולא פעם היצירות הטפיליות האלה מותירות טעם תפל. כמה נחמד לדווח שלא זה המקרה של הסרט על אחותו הצעירה של שרלוק הולמס, שעלה אתמול בנטפליקס (הוא דילג על מסכי הקולנוע בגלל, אתם יודעים). 

"אנולה הולמס", המבוסס על הראשון בסדרת ספרי נעורים מאת ננסי ספרינגר שיצאה לאור בעשור הקודם, הוא הפתעה נעימה בימים לא נעימים אלה. מילי בובי בראון, שהותירה רושם עז כאילבן בסדרה "דברים מוזרים", מגלמת את האחות הקטנה שנשארה בבית האחוזה כשמייקרופט היבשושי (סם קלאפלין) ושרלוק המרוחק (הנרי קאביל) עברו לחפש את מזלם בלונדון ונטשו אותה מאחור. אמם הפרוטו-פמיניסטית (הלנה בונהם קרטר) לימדה אותה מדעים, אומנויות לחימה, טניס ושאר דברים שילדות טובות אינן אמורות להכיר, ובמקביל זממה מיני מזימות מאחורי דלתות סגורות (שלא תתבלבלו – שתי הנשים אינן קיימות בספריו של ארתור קונן דויל). 

בהגיע אנולה לגיל 16 אמה נעלמת, ומייקרופט מחליט לשלוח את הנערה הפרועה לבית ספר לנימוסים, שם ילמדו אותה להתנהג כליידי. כמו מולאן ושאר נערות שברחו מהבית בסיפורים מפעם, אנולה מתחפשת לנער וחומקת ברכבת. אבל הנער הראשון שהיא פוגשת שם מזהה מייד שהיא לא נראית כמו בן, וכך "אנולה הולמס" מסמן לנו שהוא לא מתכוון לעבוד עלינו בעיניים כמו הרבה טקסטים פמיניסטים בכאילו ואנכרוניסטים במופגן. 

לא רואה את שרלוק ממטר. בובי בראון ב"אנולה הולמס" (צילום: נטפליקס)

בעיתונים המאוירים מדווחים על בריחתו של הלורד הצעיר (לואיס פרטרידג'), וגם על ההצבעה המתוכננת בבית הלורדים על רפורמה שתרחיב את זכות ההצבעה גם לאנשים פשוטים (עדיין לא לנשים), ובהדרגה המתח בין אנגליה הישנה לבין זו החדשה המאיימת להחליף אותה, עובר באלגנטיות למרכז הסיפור. סיפוריהם של שני המורדים הצעירים משתלבים יפה במה שמתפתח לתעלומה בלשית לא מאוד מורכבת, אבל בהחלט מפתיעה. כשאנולה מחליטה ללכת בדרכי אחיה הנערץ ולחקור מי רוצה ברעתו של הנער חובב הצמחים, היא חורגת ממה שאמה לימדה אותה. עצמאותה המחשבתית ורוחה החיובית  תדבר אל הצופים הצעירים להם מיועד הסרט. היא דיברה גם אלי.

הבמאי הארי בראדביר חתום על כמה סדרות טלוויזיה בריטיות עם מגע של קומדיה, בהן "עלילות דיקנס" ו"פליבאג". גם לכאן הוא מביא רוח קלילה, שמתבטאת בשלוש בחירות מרכזיות – אנולה הצעירה מרבה לפנות למצלמה ולשתף את הצופים במחשבותיה, פרטים ביוגרפיים מתורגמים לאנימציה בסגנון טרי גיליאם, ופלשבקים לילדותה של אנולה ערוכים כמונטאז'ים זריזים נוסח "אמלי". העיצוב של התקופה הוויקטוריאנית, בתסריט ובהפקה, עשיר דיו כדי שהגישה האקלקטית הזאת לבימוי לא תפורר אותו.

כל זה לא היה עובד אלמלא בובי בראון היתה כזו שחקנית נבונה וכובשת לב. גם הנער היפה שלצידה מלוהק היטב, והאנרגיות שלהם מתואמות. המרכיב החלש האחד בצוות השחקנים המשובח הוא קאביל. קשה לדמיין שמאחורי פרצופו הנאה מסתתר המוח הגאוני שהשיק אינספור חיקויים ועיבודים מכל הסוגים. אחרי בנדיקט קמברבץ', רוברט דאוני ג'וניור וג'וני לי מילר – השרלוקים של המאה הנוכחית – היה אפשר להתאמץ קצת יותר למצוא שחקן בעל יכולת. אבל זה לא הסרט שלו, אז הוא לא ממש מזיק. 

"אנולה הולמס" (צילום: נטפליקס)

מה שכן, משחקו האנמי של קאביל עשוי לשמש כהגנה משפטית. מתברר שדמותו בסרט (ובספרים של ספרינגר) עוררה את אחת התביעות הכי מגוחכות שקראתי עליהן. מנהלי העזבון של קונן דויל תובעים את נטפליקס בעוון הפרת זכויות יוצרים. הם טוענים שאף שהדמות, שהועלתה לראשונה לדפוס ב-1887, כבר הפכה לנחלת הכלל, היא לא הפגינה רגשות עד הסיפורים שפורסמו בין 1923 ל-1927, ולכן הרגשות של שרלוק עדיין שייכים ליורשים. כאמור, קשה למצוא כל רגש בהופעתו החיוורת של קאביל.

ווטסון עדיין לא הצטרף לסיפור – הוא אמור להגיע באחד הסרטים הבאים, בהנחה שהצלחת "אנולה הולמס" תניב המשכים – אבל המפקח לסטראד (אדיל אקטר) כבר כאן, והוא מקבל את אחד המשפטים הכי משמחי לב. במהלך הסרט הקו העלילתי המוקדש להיעלמותה של האם קצת נזנח ופתרונו נראה בהול מדי, אבל בסך הכל מדובר בסרט נעורים ממש חמוד, שמנסח את מסריו החיוביים לגבי בנים ובנות ומה שביניהם באופן אינטליגנטי ולא לוחץ.

3.5 כוכבים

השורה התחתונה: משב רוח קליל ורענן

Enola Holmes בימוי: הארי בראדביר. עם מילי בובי בראון, הלנה בונהם קארטר, הנרי קאביל, סאם קלאפלין. בריטניה 2020, 123 דק'