לרגעים, בין סצנה דרמטית של חן אמסלם לבין עדות נוספת של עורך הדין אשר ייצגה את אתי אלון בפרשייה, דמיינתי את חיים הכט מגיח לפתע ושואל אותנו, הצופים: מה אתם – הייתם עושים? בין הפטיש לסדן, בין המשפחה למוסר, בין הבעל לאח – הייתם קופצים מיד להגנת אחיכם או שמא החוק מעל הכל?
בואו נשאיר את השאלה הזו פתוחה לעת עתה, ונצלול אל נבכי החלק הראשון בסדרה "אתי אלון – האישה שגנבה 250 מיליון" אשר שודר אמש בערוץ 12: רבע מיליארד שקלים: במשך חמש שנים ומתחת לאפם של מנהליה, חבריה, לקוחותיה ובעלה – מעלה אלון בכספם של לקוחות אומללים, קשישים ברובם, והעבירה סכומי עתק לאחיה, עופר מקסימוב, ואביה, אביגדור מקסימוב שהיו מהמרים כבדים, תחת לחצים שהפעיל עליה האח בתואנה שחייו וחיי ילדיו נמצאים בסכנה ממשית. בשנת 2002, כשהרגישה כי אינה יכולה עוד, הסגירה עצמה למשטרה.
"לעופר מקסימוב לא אומרים די, נכון?" שואל בייאוש שלומי אלון, בעלה של אתי, לאחר שגילה את העברת הכספים הראשונה שביצעה. אך בטרם עונה לו אתי, אשתו, מגיעות שלל תשובות מפיהם של הבכירים בעורכי הדין ובמשטרה שליוו את הפרשה ומהווים, למעשה, את הבסיס לכל הסדרה: "עופר היה המלך של הבית", "פורשים לרגליו שטיח אדום", וחתמה את הנושא רונית מצליח, שפיקדה על נווה תרצה בעבר במשפט: "אתי גדלה בבית שבו כאשר יש בן במשפחה – כולם עושים הכל למענו".
אז אם כך – אם לעופר מקסימוב לא אומרים לא, איך אפשר לכעוס על אתי אלון? יתרה מכך, האם אפשר להאשים אותה או שמא היא בכלל קורבן לנסיבות?
אם תשאלו את היוצרים, כנראה שהתשובה לשאלה היא האפשרות השנייה. אחרת, אין דרך להסביר את התצוגה הלא-אובייקטיבית ששודרה אמש על המסך: החל מרצף השוטרים ועורכי הדין שהדגישו שוב ושוב את מעמדו וכוחו של מקסימוב, האיומים והסחיטות שהגיעו מאחיה והלחץ שחוותה תחת בעלה בבית: אולי באמת לא הייתה לה ברירה?
מנגד, קיבלנו פיסות מידע קטנות המייצגות את הקורבנות האמיתיים: מספר קשישים שהראו את אהבתם ואמונם לאלון ובתם של ניצולי שואה שסיפרה כמה חסכונות היו להם, ולשווא. אפשר לומר בעדינות שאיזון – לא היה פה.
אין ספק, איזון הוא לא הכרחי בסדרה, ודעה, כמעט ככל שתהיה, היא לגיטימית בהחלט. אך את התמונה – יש להציגה במלואה:
אתי אלון מוצגת כאישה לבבית, חמה, מקסימה, כריזמטית ורצינית. היא עובדת מצטיינת, אם מסורה ואחות שאפשר לחלום עליה, לכך אין ספור עדויות וקטעי אילוסטרציה תומכים השזורים בתוכנית. אך משום מה, החלק שעוסק בפשעה הבלתי נתפס ובקורבנות הרבים שהותירה אחריה, קטן בהרבה. אז נכון, ההסבר שניתן על גודל המעילה מפורט וברור, ומפעם לפעם אנחנו עדים לקשישים שרוקנה את חשבונותיהם, אך היקף העיסוק בכך מינורי לעומת העצמת אופייה – ובשורה התחתונה, קשה שלא למצוא את עצמנו, למרבה ההפתעה, חשים רחמים והזדהות כלפי הבחורה המסכנה שנלכדה תחת מכבשי לחץ אדירים.
האמנם? שכן לצד תכונותיה הטובות של אלון, מדובר היה בנוכלת יסודית וחדה: היא לא פספסה אף יום חופש, פן לקוחותיה יגיעו לבנקאי אחר ויעלו על תרמיתה, שמרה על קשר חם וקרוב עם קורבנותיה המסכנים ונקטה בשלל שיטות מתוחכמות ונועזות כדי להשיג את השלל. האם נכון להמשיך ולהציג את החרדות שחוותה, את המסחטות הרגשיות שהופעלו עליה ואת חוסר האונים – למרות שבמשך חמש שנים היו לה לא מעט נקודות יציאה? לו הייתי אני או מי ממכריי קורבן של אלון, אני בספק אם הייתי מסוגלת להמשיך ולצפות בסדרה – ובסופו של דבר, לא הם אלה שצריכים להרגיש את כאב הלב בצפייה בה.
אם לא די בטלטלה שגרמה הפרשה במדינה כדי לספק את האקשן לסדרה, בחרו גם כאן היוצרים (בדומה ל"הכי יפה בירושלים" ששודר בפברואר האחרון) לתבל את התוכנית בקטעי אילוסטרציה המשוחקים ע"י חן אמסלם (כאתי אלון), יניב סוויסה (כעופר מקסימוב, אשר דומה לו באופן מפחיד) וצחי הלוי (שלומי אלון). גם כאן, חלקם של קטעים אלה היה גדול מדי, והדרמה בהם מאולצת ומיותרת לאין שיעור והתוספת שלהם לקידום העלילה שולית בהחלט.
נוסף על כך, רצף אלמנטים גרמו לתחושה כללית של זלזול: העריכה המוזיקלית הביזארית והנדושה, הפאות שנראו כאילו נלקחו מתפאורה של הצגת ילדים, ההדמיות של חופשה בחו"ל כאילו מעולם לא הייתי בנתב"ג וסימולציה של סמסים שנועדו להמחיש את הלחץ, כשלמעשה ה SMS הגיע לישראל רק שנתיים לפני פיצוץ הפרשה.
מדובר בפרשייה שטלטלה את ישראל ו-18 שנה לאחר מכן מעסיקה אותה עד כדי כך, ששתי סדרות נוצרות בעקבותיה באותה השנה – אין בכך, ובארסנל העדים המכובד שהגיע לספר על הפרשה, מספיק כדי לשמור על עניין ומתח גם לולא הקטעים ההזויים הללו?
ובכן, אז מה אתם הייתם עושים? זונחים כל אמת מוסר לטובת החיים, שהאמנתם כי בסכנה, של קרובכם? או שמא מחליטים כי החובה לשמור על החוק תוביל אתכם ליעד הנכון? בשורה התחתונה, אין תשובה אחת נכונה, ואין ממקומנו לשפוט.
אך דבר אחד בטוח – בסדרה המתעדת את עלילות אחת הפרשיות הגדולות והמסעירות בישראל, הצגת התמונה המלאה היא אינה המלצה, והעיסוק בחומרת הפשע והשלכותיו הוא הכרחי – באופן קבוע, ובייחוד בזמנים כאלה, כאשר מעולם לא היה קל כל כך לקחת את החוק לידיים.