סקס והעיר הזרה: קארי בראדשו חיה ומתה בפריז

ב-1928 הלחין ג'ורג' גרשווין את "אמריקאי בפריז" בהשראת הזמן שבילה בבירה הצרפתית. הרבה מאוד אמריקאים בהרבה מאוד יצירות, מסברינה ועד כרמלה סופרנו, נסעו מאז לפריז, ללמוד שם אמנות או בישול, ולהתבשם במיתולוגיה הרומנטית של עיר האורות. 

דארן סטאר, האיש שיצר את "מלרוז פלייס" ו"סקס והעיר הגדולה", הוא מבקר מסוג אחר. הגיבורה הצעירה שלו לא נוסעת ללמוד מהצרפתים, אלא ללמד אותם את הדבר האחד שאמריקה יודעת לעשות הכי טוב – לשווק. ושיווק הוא אכן המהות של הסדרה שיצר עבור נטפליקס. "אמילי בפריז", שנראית כאילו הוזמנה ומומנה על ידי אינסטגרם, משווקת בורגנות לבנה לצעירים ואת פריז לתיירים.

זאת לא פריז של האומנות – הסדרה מגיעה ללובר רק במסגרת קמפיין שיווק – אלא של אופנה ושמפניה. גם לבית האופרה הגיבורה מגיעה רק כדי לחפש שם מעצב אופנה. וכשבן הלוויה שלה אומר לה ש"אגם הברבורים זה לתיירים", היא מנפנפת אותו, וכך הסדרה מבהירה לנו מה היא חושבת על צופים סנובים. ולא, אנחנו אפילו לא נזכה להציץ על הבלט הזה לתיירים, כי ברגע שאמילי מאתרת את מעצב האופנה ומשיגה את מטרתה, בית האופרה סיים את תפקידו.

גם "סקס והעיר הגדולה" היתה פנטזיה פטישיסטית על נעלי עקב, אבל היתה בה מידה של אותנטיות שנבעה מהדינמיקה בין ארבע החברות הוותיקות. פריז של "אמילי בפריז", כמו גם חברויות האינסטנט שנוצרות בה, היא כל כולה בועה ריקה. כל זה לא אומר שלא נעים לצפות בה (למרות כמה בדיחות חרא וזין מיותרות), כי השחקנים אטרקטיביים, ולפחות אפשר לומר לזכותה שהיא מודעת להיותה בונבוניירה, ואינה מתיימרת לרצינות בחמישה סנט כמו "סיפור אהבה" עם אנה קנדריק. 

אמילי, צעירה מתוקה משיקגו, נוסעת לעבוד בחברת שיווק פריזאית שנרכשה על ידי חברה אמריקאית (בהיותה שכירה של חברת האם, לא ברור איך הבוסית שלה בפריז יכולה לאיים עליה בפיטורים, אבל שיהיה). יש לה חושים חדים לשיווק ברשת החברתית, אבל היא צריכה לעבוד קשה לשכנע את הקולגות גסי הרוח והסנובים שלה שהיא לא תפגע במוניטין היוקרתי של המוצרים שהם משווקים. בשם האיזון התרבותי, אחד מהם מסביר לה שאולי היא דווקא זאת שמתנשאת מעצם כך שלא למדה צרפתית, אבל בשאר הזמן הסדרה ללא ספק מעדיפה את נקודת המבט האמריקאית. 

אחרי חמש דקות של בדידות והתרשמות שכל הצרפתים אנטיפתים, אמילי רוכשת חברות טובות ומאהבים לוהטים. זה מתחיל עם השכן החתיך מהקומה למטה, שמתגלה כתשובה לכל צרכיה. הוא תמיד מופיע כדי להציע עזרה, בכל זמן ובכל מצב (דלתו נפתחת מיד, גם כשהוא טוען שהעירה אותו משנתו), וברור שהוא הגבר בשבילה. רק שיש לו חברה מושלמת וממש נחמדה, בדיוק כמו ב"הפלייליסט של זואי" ובכל הסדרות האחרות בעידן הנוכחי שבו היוצרים (שאינם נשים) סוף סוף הבינו שחברות בין נשים זה דבר אמיתי. 

לילי קולינס באמת מתוקה, לוקאס בראבו (השכן) באמת חתיך, ובאופן כללי הליהוק מוצלח למדי. אמילי היא לכאורה בתולת ים מחוץ למים, והסדרה בונה שלל קונפליקטים זריזים על בסיס הבדלי תרבויות סטריאוטיפיים. חלקם פוריים יותר – כמו היחס לסקסיזם בעידן MeToo – אחרים מזייפים בגדול.

הדיאלוג הגרוע ביותר מוקדש לסופים צרפתיים, שהם לכאורה מנוגדים להפי אנד ההוליוודי. זה טיעון שכבר מזמן אבד עליו הכלח, כי חוץ מהסרטים שצרפת שולחת לאוסקר, מייצרים שם גם המון חיקויים עלובים לקולנוע הוליוודי, ובסך הכל "אמילי בפריז" יותר מוצלחת מרוב הקומדיות הרומנטיות הצרפתיות שיובאו לארץ במאה הנוכחית. בכל אופן, יש לציין שסטאר בהחלט מצא דרך לסיים את הסדרה באופן שהוא גם מספק וגם מזמין עונה שניה. את המיומנות הזאת אי אפשר לקחת ממנו.