זה סיפור על מאבק. מצידו האחד - מפגינים אנטי ממשלתיים. מן הצד האחר, רשויות שמטילות הגבלות שרירותיות, מערכת משפטית מפוקפקת ומנהיג פרנואיד. נשמע מוכר, אבל זה לא סיפור על ישראל של ימינו, אלא על ארצות הברית של סוף שנות השישים.
זו היתה אחת התקופות המתוחות והאלימות בהיסטוריה האמריקאית. ב-1968, לאחר ההתנקשויות בג'ון ובובי קנדי ובמרטין לותר קינג, בין השאר, וכשמלחמת וייטנאם בעיצומה, הוועידה של המפלגה הדמוקרטית עמדה למנות כנציגה לבחירות לנשיאות את יוברט האמפרי, שאיכזב רבים במחנה הפרוגרסיבי בשל מהלכיו, ובראשן תמיכתו בהמשך המלחמה.
מפגינים אנטי-מלחמתיים גדשו את רחובות שיקגו, בה התקיימה הוועידה, ומצאו מולם את אנשי כוחות הביטחון, שהיו נחושים לקרב. זה הסתיים במאות פצועים ועצורים, אך הממשל החליט שלא להעמיד לדין אף אחד מן המפגינים, כיוון שפסקו כי המשטרה היתה אחראית לתקריות.
אך בחירות 1968, כזכור, הסתיימו במהפך פוליטי: ניקסון הרפובליקאי עלה לשלטון והממשל שלו החליט להפוך את ההחלטה על פיה משתי סיבות: כדי לנקום במשטר הישן וכדי לנטרל את מנהיגי המחאה, שהפכו את המלחמה השנויה במחלוקת מלכתחילה לפופולרית עד פחות.
התוצאה היתה משפט ראווה. מי שתוהה למה יש כעת סערה פוליטית כה גדולה בארצות הברית סביב מינוי שופטים, יכול לקבל כאן את התשובה. לשופט באמריקה יש כוח כמעט אינסופי והשופט במקרה זה, ג'וליוס הופמן, ניצל אותו כדי להתעמר בנאשמים, להשפיל אותם בהתנשאות ולהקטין אותם, ולמנוע מהם משפט צדק. בסוף הקריירה שלו, עמיתיו השפילו אותו בעצמם, אבל בסוף שנות השישים הוא הרשה לעצמו להתנהל כמו מלך אכזר - וכשהממשל פועל כמו ארגון פשע והשופטים מתנהגים בצורה כזו, הדמוקרטיה האמריקאית נחשפה במערומיה.
הסיפור הזה היה בסיס לסרט אנימציה מעניין ונשכח לפני קצת יותר מעשור, וכעת עומד גם במרכז "משפט השבעה משיקגו", מן הסרטים המדוברים של העונה, שעולה היום (שישי) בנטפליקס.
הפרויקט עבר כמה גלגולים: בתחילה, סטיבן ספילברג היה אמור לביים אותו, אך בסופו של דבר ארון סורקין גם כתב אותו וגם עמד מאחורי המצלמה, בפעם השנייה מאז "המשחק הגדול" הלא מוצלח במיוחד מ-2017. בתחילה, הסרט היה אמור לעלות לאקרנים, אך בשל הקורונה נמכר ישירות לנטפליקס.
העקבות של ספילברג נוכחים בליהוק. את עורך הדין של הנאשמים מגלם מרק ריילנס, שפרץ אצלו ב"גשר המרגלים" וזכה עליו באוסקר. שחקן נוסף שזכה בפסלון הוא אדי רדמיין ("התיאוריה של הכל"), המגלם את טום היידן, שהיה הממלכתי מבין מנהיגי המחאה. את אבי הופמן, ההיפי והפרוע מביניהם, משחק סאשה ברון כהן, בתפקיד דרמטי יחסית ולא אופייני - הפוך לחלוטין מהופעתו ב"בוראט 2", שיעלה בשבוע הבא. את חברו רני דיוויס מגלם אלכס שארפ, והמשותף לכל ארבעת השחקנים הללו הוא הלאום - בריטי. כבר התרגלנו לכך שכוכבים מן הממלכה המאוחדת מגלמים גיבורי-על איקונים כמו סופרמן ובאטמן, וכאן הם מי שנבחרו להיכנס לעורם של דמויות כה חשובות בהיסטוריה האמריקאית.
האם זה נובע מתוך חוסר הערכה ליכולות של שחקנים אמריקאים, מהערצה לכישורים של שחקנים בריטים או משני אלה גם יחד? כך או כך, הליהוק כאן בינגו, שכן כולם עושים עבודה יוצאת מן הכלל. זה נכון גם לגבי מעט הכוכבים האמריקאים בצוות - למשל, פרנק לנג'לה, שגילם את הנשיא ב"פרוסט/ניקסון" וכאן מגלם את השופט הופמן, בהופעה שראוי כי יקבל עליה את האוסקר הראשון בקריירה הארוכה שלו; ומייקל קיטון, שמגיח כמי שהיה שר המשפטים מטעם הממשל הדמוקרטי, ומיטיב להציג באיפוק רב את אחת העוולות הכי מקוממות שמתוארות פה.
כל אלה מסתייעים בתסריט משובח כתמיד של סורקין. אצלו, כפי שכבר הוכח ב"בחורים טובים", "הבית הלבן", "חדר החדשות", "מאניבול" ועוד, תמיד אפשר לדעת למה לצפות: דיאלוגים כה נונשלנטיים עד שאין בהם טיפה של פומפוזיות; כתיבה קולחת ורהוטה שמשכילה להנגיש כל סוגייה, גם כשמדובר בעגה משפטית ספציפית; יותר מקורטוב של חוש הומור, ובהמשך לכך, גישה אופטימית, לפחות בכל הקשור לחלום האמריקאי וליכולת לממש אותו למרות הכל.
בעבודתו כאן, מתהדר סורקין גם בשתי מעלות נוספות. הוא לא מתפתה לרגע להציג את השופט כקריקטורה, ובכך הופך את הדמות שלו למשכנעת ומדאיגה הרבה יותר - והוא מקפיד להציג לא רק את העימות בין הנאשמים ובינו, אלא גם בינם ובין עצמם. אחד מהם, בגילומו של ג'ון קרול לינץ', מתגלה כפציפיסט סרבן מצפון שסירב להתגייס אפילו מלחמת העולם השנייה, מה שלא מוצא חן בעיני עורך הדין שלו. חשוב מכך, בתוך השביעייה מתקיימים למעשה שני מחנות, שלא מפסיקים להתעמת. אלה הממלכתיים והפרקטיים יותר, שרוצים להגיע לשלטון ואז לשנות את השיטה מבפנים - ואלה שרוצים להחריב אותה מן היסוד ולבנות הכל מחדש. גם בתוך המפגינים מול בלפור יש כרגע את שני הקטבים הללו, כי ככה זה תמיד במחאות. סורקין מבין את זה, מה שהופך את הסרט למורכב ומעניין הרבה יותר.
בזכות האיכות של עבודות המשחק, התסריט והבימוי, יש כאן סצינות חזקות: למשל הסצינה בה השופט מתעלל במנהיג הפנתרים השחורים, שהממשל בחר לחבר אותו לשבעת הנאשמים כדי להגביר את העוינות של הציבור הלבן כלפיהם. זה רגע כה מצמרר, עד שהוא קשה לצפייה, בעיקר כשנזכרים כי מדובר בזוועה שהתרחשה באמת, ובסך הכל לפני כמה עשרות שנים, במדינה שרואה בעצמה מגינת הדמוקרטיה העולמית. מנגד, עומדת סצינת הסיום, שלא נגלה את תוכנה כמובן, אך היא מרגשת ומעוררת השראה.
הבעיה היא שהסצינות המתרחשות מחוץ לבית המשפט, ומתארות בפלאשבקים את המהומות האלימות, משכנעות הרבה פחות, עם ערכי הפקה שהולמים יותר קולנוע ישראלי. יש גם בעיות נוספות, חלקן אופייניות לסורקין: הנפח שניתן כאן לדמויות נשיות למשל, זעום ומגוחך.
והבעיה הגדולה מכל, מבחינתי, היא שהאופטימיות המתקתקה של סורקין פשוט לא מתאימה לסוף שנות השישים, ובטח שלא לימינו. לשמור על גישה חיובית זה דבר אחד, אבל להיות מלוקק זה דבר אחר, והסרט הולך יותר מדי בכיוון הזה. לסיפור כל כך מקומם, שיש לו למרבה הצער הדים כה אקטואליים, היה ראוי טון קצת יותר זועם ומלנכולי - אך אין כאן מספיק זעם, ובטח שלא מלנכוליה.
ובכל זאת, למרות ההסתייגויות וגם בזכות הבצורת הקולנועית, "משפט השבעה משיקגו" ניצב כתוכן הטרי הכי איכותי, הכי מאיר עיניים ולבטח הכי רלוונטי שאפשר כרגע לצרוך בסטרימינג. אולי זה לא מקרי שעבדו על הסרט הזה במשך 13 שנה, והוא מגיע אלינו דווקא בשבוע שבו מתחדשות ההפגנות. במקום "אמילי בפריז", צפו בו - כדי לקבל תזכורת שדמוקרטיה אינה דבר מובן מאליו, אלא משהו שצריך להילחם עליו.