ביקורת סרט: ביל מאריי ו-ראשידה ג’ונס משתפים פעולה, כמו כפפה לעשירים, בקומדיית המצבים בגוון נוסטלגי של הבמאית סופיה קופולה
קולו המוכר של ביל מאריי פותח את הקומדיה המרירה-מתוקה אודות אבות ובנות, בעלים ונשים. משפט המחץ שנאמר בשניות הראשונות – נשמע כמוטו לסרט, ובעצם משמש כפזמון המהדהד לאורך כל סרטה של הבמאית הסופית סופיה קופולה, סרט שמזכיר את סרטי ה’סקרו-בול’ הוותיקים של הוליווד אל מול הקומדיות הרומנטיות המלנכוליות של היום. במקביל, “און דה רוקס” כותב מכתב אהבה לעיר ניו יורק, כשהוא מסתחרר בין סיפור מציאותי לאגדה מלבבת ומחממת לב.
ראשידה ג’ונס מגלמת את לורה, סופרת בת שלושים ומשהו המתאמצת לג’נגל בין כתיבה יצירתית ובין בטיפול בילדים, עד שהיא מתחילה לפקפק בנאמנותו של בעלה, דין (מרלון וויאנס). שפע של נסיעות עסקים ומפגש לילי קצר באופן בלתי צפוי גורם ללורה לתהות האם מחשבותיו של דין נמצאות במקום אחר. אבל זה אביה הפלייבוי המבקר פעם בשנה, פליקס (מאריי), מפעיל בליבה פעמוני אזעקה, ואומר לבתו שכל הגברים זהים (כלומר – כולם כמוהו) ומתעקש שהם יפעלו בצוותא כדי לחשוף את הבגידות הפוטנציאליות של דין.
מה שמגיע לאחר מכן הוא הרפתקה קומית גחמנית, בה פליקס ולורה רודפים אחר דין ברחבי העיר (ואפילו במקסיקו), תוך שהם מחליפים היגדים חצופים בסגנון נורה אפרון על ההבדלים בין גברים ונשים, על יתרונות בפער הדורות ועוד, בדיוק כמו בסרטים “אבי הכלה” או “כשהארי פגש את סאלי“.
לאחר שזכה במועמדות לאוסקר על תפקידו הראשי בלהיט של קופולה משנת 2003, “אבודים בטוקיו“, מאריי חוזר לתפקיד מלא תאווה, אנרגיה וחשק, כשרמנטי מזדקן שבילה את חייו במרדף אחר נשים, אך עדיין משתוקק להיות אהוב על בתו – אותה הוא מעריץ. עבור פליקס, הרעיון שנישואיה של לורה אכן עשויים להיות ‘על הסלעים’ (ראו את שם הסרט, “און דה רוקס“) היא צורה מוזרה להגשים משאלה כדי להיכנס למערכה ולחדש את הקשר עם בתו. הסרט גם מעביר שיעורים מיושנים על חיים ואהבה עם קטעים משעשעים על ריגול, ונראה שמאריי אוהב כל שנייה בתפקידו.
ג’ונס (שגילמה בעבר תפקיד ככלה מדוכדכת המקבלת ייעוץ אבהי, בהפקה של קופולה בנטפליקס משנת 2015: “מאריי כריסמס” – זמין גם בנטפליקס ישראל), מבריקה, מאחר שהכתיבה שלה חסומה בשל לחצי ההורות, חרדותיה מבעלה משקפות דאגות עמוקות יותר מערכיה שלה – חייה, הכישרון שלה או ההישגים שלה. הדאגות הללו צריכות להיות מושרשות מחיים שלמים בצלו של אביה – פליקס, ואלמנט זה בתסריט של קופולה נחקר בקלילות נעימה.
סצנות מקסימות שבהן פליקס משוחח עם שוטרי תנועה מקסימים, בזמן שלורה מגלגלת את עיניה, הם כיף גדול, אבל אין דבר מוכר יותר מאשר המבוכה של בתו כשהוא מתחיל לשוחח עם מלצרית, או גרוע מכך, עם המורה לבלט של נכדתו. כשפליקס מצהיר כלאחר יד שהוא הפך לחירש לצלילי קולות הנשים, קופולה חותכת ללב העניין, ומכריחה את לורה לעמוד על שלה ולהזכיר לו ש-“יש לך בנות ונכדות, אז כדאי שתתחיל להבין איך לשמוע אותן”.
הצלם פיליפ לה סור, עבד עם קופולה בעבר על הגרסה המחודשת לסרט “הפיתוי“, ואילו בסרט “און דה רוקס” – הצילום שלו מאוד נעים לעין, עם התמקדות רבה על צמידים, שרשראות ושעונים, המשמשים להמחשת נושא הבעלות הכלכלית, בזמן שקהל הצופים נהנה מה-‘ביסטרו של ראול’ בסוהו ועד ‘מועדון מידטאון 21’, באותו שולחן ש-המפרי בוגארט הציע נישואין ל-לורן באקאל. ג’ני סלייט מנצלת את המיטב בתפקיד משנה כ-‘פסיכולוגית חברתית’ (ומצחיקה מאוד), ואילו על הפסקול, הטונים המאובקים של צ’ט בייקר מתרוצצים עם האלקטרו-פופ הצרפתי של פיניקס, הצובע את הסרט במעין נוסטלגיה משכרת ומודרניות צלולה.
הסרט “On the Rocks” זמין באפל TV פלוס | Apple TV+