בתאגיד השידור כאן מתייחסים ל"שעת נעילה" כאל אירוע טלוויזיוני וחולקים לה כבוד מהסוג שהיה שמור עד עכשיו לאירוויזיונים או, ברוב המקרים, לפרקי גמר של תכניות ריאליטי מצליחות. זה מתבטא במודעות נדיבות ומפרגנות בעיתונים, בשימוש נרחב בצירופים "חסר תקדים" או "חורבן הבית" בתכנים המלווים ובעיקר בסממן ההתרגשות האהוב מכל: השעון שסופר לאחור להקרנת הפרק. כן, מי שצפה בתכני כאן 11 ביומיים האחרונים התקשה להתעלם מהסטיקר הכעור בפינת המסך, שמנה אחורה את השעות, הדקות והשניות עד שנוכל - סוף סוף - לחזות בזיו פניה של ג'וי ריגר כשהיא אומרת בנחרצות לתום אבני שהיא לא מתפנה מהחפ"ק.

הבומבסטיות הזאת ניכרת בכל פריים ופריים של "שעת נעילה", שפרק הבכורה שלה שודר אתמול. זו סדרה מופקת להפליא עם קאסט מגוון וסיפור רחב יריעה על ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים. ולמרות שצה"ל הוא-הוא הדמות הראשית בסדרה, זה לא רק סיפור על חיילים גיבורים בשדה הקרב אלא סיפור על ישראל כולה. כלומר, ישראל היהודית כולה בשנת 1973 ואיך פלחים שונים באוכלוסיה של המדינה ההיא נתפסו עם המכנסיים למטה - במקרה של דמותו של ליאור אשכנזי, פשוטו כמשמעו - בפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

הסיפור של "שעת נעילה" נמסר מכמה מוקדים במקביל: זהו סיפורה של קבוצת שיריונרים, שבצירוף מקרים מדהים מכילה מדגם סופר-מייצג של צעירים ישראליים טיפוסיים (כלומר יש בה שני מזרחים, קיבוצניק אחד וכמה דתיים) שמוצבת ברמת הגולן והופכת בן רגע לקו הראשון בבלימה של כוחות השריון הסוריים. וזהו גם סיפורה של קצינה צעירה שאהוב ליבה הוא המפקד של אותו כוח ובן זוגה לשעבר - קצין גם הוא, כמובן - מנסה לטאטא אותה החוצה מחייו ומהחמ"ל שלו. זה גם סיפורו של שדרן רדיו פופולרי שיוצא למסע חילוץ הזוי על רקע הקרבות וגם סיפורם של שני פעילי "הפנתרים השחורים" שמנסים לחמוק ממעצר אחרי שזוהו במהלך פעילות מחאה. וכדי להבטיח ששום אלמנט של 1973 לא יתפספס, הסדרה נפתחת במבזק חדשות מהונדס שמזכיר לנו איך נראה אז יום כיפור, ומי ייצגה את ישראל באירוויזיון באותה שנה (באסה ואילנית, בסדר הזה).

ההתעקשות של הסדרה להיות הכי ישראלית שאפשר ולייצג מקסימום של סיפורים, קונפליקטים ושסעים חברתיים מישראל של שנות ה-70 היא אחת מנקודות המשיכה המרכזיות של הסדרה אבל גם אחת מנקודות התורפה שלה. כיוון ש"שעת נעילה" איננה רק סדרה, אלא איוונט. היא משווקת ומתווכת לנו, הצופים, כאירוע טלוויזיוני גדול מהחיים שיש בו לא רק תיעוד של מציאות אלא גם מסר, לקח, שיעור, וואטאבר להווה. וככזו, חובה עליה לעורר הזדהות בקרב כמה שיותר אנשים. 

וזה בדיוק מה ש"שעת נעילה" עושה: היא מפעילה רגשית. אחרי סצנות עורפיות ספורות ויעילות שמוסרות במהירות את הרקע להתרחשות העלילה, הסדרה פותחת אש ולא עוצרת. תוך שני פרקים היא כבר אפוס מלחמתי מרהיב שמזגזג בין הפאניקה שבמוצבים ובחמ"לים אל המתח הרועם שבחזית הצפונית. ואיזה מתח מפואר זה: כל פיצוץ ב"שעת נעילה" נשמע כמו מוזיקה גנוזה מטריילר לסרט של כריסטופר נולאן. כל איבר גדום מנצנץ בשמש כמו יהלום. כל צעקת קרב היא סימפוניה של רגשות וכל מונולוג אופטימי של מפקד תכול עיניים הוא נאום אוסקר שנכתב על ידי טובי הכותבים בהוליווד. "שעת נעילה" נותנת לצופיה הכל מהכל, והרבה, ומהר והמון. יש בה המון מהמון דברים. המון משחק רציני של השחקנים (בולטת לרעה דמותו של אבינועם, בגילומו של שחר טבוך, שנראה כאילו קיבל הוראות בימוי אחרות לגמרי משאר השחקנים, ובולטת לחיוב הופעתו המבעיתה של עומר פרלמן, בעיקר בפרק השני), המון תפאורה מדויקת, המון מונחים מקצועיים שמוטחים לכל כיוון, המון אביזרים, המון אזכורים, פשוט המון. זו צפייה מהממת במובן המקורי, המילוני, של המילה: קשה להתיק את העיניים מ"שעת נעילה" כי היא מכה אותך באלם מרוב שפע. היא כל כך מפוארת וכל כך משכנעת ועובדת כל כך קשה כדי לשכנע אותך באמינות שלה - עד שקשה לסרב לה.

שעת נעילה (צילום: ורד אדיר)
הגיע מסרט בורקס. שחר טבוך ב"שעת נעילה" | צילום: ורד אדיר

וזה לא בשביל לומר שהיא איננה סדרה טובה, חלילה, אלא בשביל להגיד שאחרי שקיעת האבק ואחרי איזה רבע שעה לעכל את המופע האור-קולי המצמית הזה, מבחינים גם במגרעות של "שעת נעילה". כמו, למשל, העובדה שהיא צ'יזית לפרקים וסובלת ממחלה קשה של תסריטיטיס - תסמונת שגורמת לתסריטאים לכתוב גיבורים כל כך צודקים, יפים ומצחיקים עד שקשה להאמין שאנשים כאלה התהלכו בינינו. כן, אפילו בשנות ה-70.

השפע האינסופי הזה - של דמויות, מקומות, שמות, קרבות וכו' - מזכיר סרטי מלחמה קודמים שהשתמשו בטריק הזה של מתקפה חושית כדי להמחיש לצופה את חוויית השהות בקרב. חשבו, למשל, על סצנות הפתיחה האייקוניות של "להציל את טוראי ריאן", שהופכות את הנחיתה של הכוחות האמריקאיים בחוף אומהה למפגן עוצמה קולנועי, למרות שמה שמוצג בהן הוא לא פחות מְטֶבח. אולם באיזו תנועת רכיסה משלימה, "טוראי ריאן" הוא סרט שמתחיל הכי גבוה שלו ולאט-לאט מנמיך את הווליום כדי להקל על קבלת המסרים האנטי-מלחמתיים שלו - ו"שעת נעילה" עושה מהלך הפוך לגמרי.

החיילים של ספילברג מתחילים כמאות והופכים לאורך הסרט לחוליה רזה ומצומצמת, תוך שהם מבינים את המחיר הנוראי שמלחמה גדולה גובה גם מהאנשים שלא מעורבים בה. "שעת נעילה", כאמור, נעה בכיוון הנגדי: היא מתחילה באופן צנוע, ואז פותחת את המבערים, ממריאה ומטיסה את הצופה באיזה סוטול מלחמתי לאורך שאר פרקיה. ואם "טוראי ריאן" הציג צוות הולך ודועך, "שעת נעילה" רק מעלה את הסיכון ומגבירה את כמות המעורבים - מכוח קטן במוצב אחד היא מתפרשת ומתפשטת לזירות נוספות וסיפורים נוספים. וככל ש"טוראי ריאן" הולך ונעשה ביקורתי כלפי הכוחות הצבאיים שהוא מתאר, כך "שעת נעילה" הולכת ונעשית ממלכתית, מגייסת, טובה ומיטיבה ובעיקר משכנעת. זו סדרה שיש לה את כל הכלים הסאטיריים בעולם ומתרחשת על רקע מערכה מסורבלת וצולעת בין מדינות עם דיבור מצחיק - ובכל זאת, מדי פעם מתפלקת לה סצנה כל כך מרגשת, כל כך סוחפת, כל כך קולנועית ומלאת תנופה עד שגם המבקרים הציניים ביותר (היי) יתקשו לעמוד בקסמה.

ואגב, מגיע לנו "טוראי ריאן" משלנו. מגיעה לנו יצירה ישראלית שמישירה מבט אל זוועות המלחמה ושואלת אותנו אם נראה לנו שכל זה שווה את זה. ישראל יודעת יפה מאוד לבוא חשבון עם מלחמותיה בעזרת סרטי דוקו וראיונות, אבל אין לנו עדיין את יצירת המופת ההיא, את סרט המלחמה שכולנו נוכל להסכים עליו שמתאר בצורה ההגיונית והמשכנעת ביותר כמה חרא זה להיות חייל בצבא בזמן לחימה, וכמה חרא זה להיות אזרח באותה הסיטואציה. מגיעה גם לנו בארץ יצירה שחושפת את המנגנונים המפתים והמרהיבים של המלחמה, וששואלת במקביל אם כל זה שווה את הטרחה. אם אלפי אנשים שיתמודדו גם עשרות שנים אחר כך עם הפרעות דחק פוסט-טראומתי שווים את זה. אם הדם והעשן והדמעות שווים את זה. ספילברג לא היה מוכן להתחייב, אבל עבור יוצרי "שעת נעילה" נראה שיש תשובה ברורה מתחת לפני השטח. המלחמה שהם מציגים איננה סיבוב ניצחון קליל והיא מגיעה במחיר קשה לעיכול, אבל היא גם - תמיד - מוצדקת.