ביקורת סרט: “כל החיים לפניו” הוא הכלי הוויזואלי המושלם לחזרתה המרשימה של סופיה לורן
.
לאחר 10 שנים ארוכות, האגדה הקורנת המכונה סופיה לורן חוזרת סוף סוף למסכים – ובמקרה זה למסך הטלוויזיה (או הטלפון הנייד, תלוי איך צופים בנטפליקס). בגיל 86, לורן מוכיחה שהזמן לא מפחית מניצוץ הכוכבים שלה, ובאופן שהיא מביאה ללא כל מאמץ את אחת ההופעות הנשיות המובילות של השנה. בסרט שבוים ונכתב בשיתוף (עם אוגו צ’יטי) על ידי בנה של לורן, אדוארדו פונטי, “כל החיים לפניו” משמש ככלי המושלם לחזרתה המיוחלת של לורן. בדמותה של אישה עצמאית עם לב זהב, לורן מסנוורת כמו שרק היא יכולה, ומזכירה לקהל הצופים שכוכבי קולנוע אמיתיים – רק משתפרים עם הגיל.
הסרט עצמו הוא דרמה פשוטה, אך שוברת לב – על פי ספרו של רומן גארי, שככל הנראה תשאיר את הצופים הרגישים בתוך שלולית דמעות. “כל החיים לפניו” לוכד את הקשר המתפתח בין זוג אנשים שונים שאיבדו את דרכם, ומוצאים זה את זו בדיוק בזמן הנכון. על פי ההופעה יוצאת הדופן של לורן, והופעת הבכורה המקסימה של השחקן הצעיר איברהימה גויה, שוזר פונטי סיפור רגשני, שבקלות יכול היה ליפול לגיבוב רדוד בלי השחקנים הנכונים, תוך שהוא מספר נרטיב שראינו פעמים רבות בעבר.
הסיפור מתרחש בעיר הנמל האיטלקית המהממת בארי, ו-“כל החיים לפניו” מציג את היתום המוסלמי הסנגאלי בן ה-12, מומו (הופעת בכורה יוצאת מן הכלל של גואה) – נוכל רחוב עם שאיפות לעשות את הונו בסמטאות המוצלות של העיר. במטרה לגייס קצת מזומנים מהירים, מומו גונב שקית פמוטים מוכספים מזרועה של מאדאם רוזה הקשישה (לורן, נאה ומרשימה), ניצולת אושוויץ ויצאנית לשעבר, שמתפרנסת בדאגה לילדים של עמיתיה.
כאשר חברה הקרוב והרופא האישי של רוזה, ד”ר כהן (רנאטו קרפנטיירי) תופס את מומו מנסה למכור את הפמוטים לבוס פשע מקומי, הוא מכריח את היתום להתנצל בפני רוזה. על הדרך, הוא מבקש מרוזה שתיקח את היתום תחת חסותה. לאחר שד”ר כהן מציע לרוזה 750 אירו עבור שירותיה, היא מסכימה באי-רצון לקחת את מומו לתקופה של חודשיים. בהתחלה, מומו העקשן נראה סורר לחלוטין, מונע מכעס וצער מ’הטרגדיה’ שפקדה את הוריו כשהיה בן שלוש. הוא מתחצף לרוזה, רב עם הילדים האחרים שבחסותה ומתחיל למכור סמים. אך רוזה העזה מתגלה במהרה כיריבה ראויה, והשניים יוצרים במהרה קשר לא שגרתי שישנה בסופו של דבר את חייהם.
מערך הסיפור של “כל החיים לפניו” הוא רחוק מלהיות המקורי ביותר. הסרט נבנה בכוונה כסנטימנטלי ועגום, כשהתסריט של פונטי וצ’יטי מנגן בכל המיתרים הצפויים, ורוב הצופים יוכלו לזהות את המכשלות ממרחק של קילומטר. אבל הקשר ההולך ומתעצם בין שני אנשים שונים בתכלית הוא מכשף, וזה כמעט בלתי אפשרי שלא להיסחף מקסמו של הסרט היפה הזה. בעוד שפונטי נוגע מדי פעם בחוויית המהגרים וברעיונות של קשר באמצעות טרגדיה אנושית משותפת, הוא מודע היטב לסרט, שהוא בסופו של דבר כלי להחזרת אמו הזוהרת למסך הגדול.
בהופעה שמציבה את אגדת המסך כמועמדות רצינית עבור פרס האוסקר השלישי שלה כשחקנית הטובה ביותר, לורן מנצנצת בתפקיד כריזמטי ומוכיחה שהיא לא איבדה את יכולתה להוביל סרט בחן ובענווה. מאדאם רוזה הוא תפקיד שנולד בבירור לנעליה, והיא גולשת לדמות הזו בכזו קלות, כאילו היא מאכלסת את רוזה כבר שנים. לורן יוצרת ללא מאמץ נוכחות עזה שחיצוניותה הקשוחה מתנדפת אט אט כדי לחשוף פגיעות שנולדה מטראומה, מחוויותיה בשואה וכשהיא מושפעת ממחלת זיכרון, שגורמת לה מדי פעם ליפול לתרדמת – בעודה ערה.
בעוד ש-“כל החיים לפניו” נמנע מלחקור באופן מלא את הנושאים הפוטנציאליים שעולים בסיפור, פונטי מספק תמונת מצב יפהפייה של ידידות בלתי צפויה שנולדה מכאב הדדי. הקשר הייחודי בין שני בעלי ברית לא צפויים אלו, הוא שהופך את הסרט הזה למשהו מיוחד באמת. יש כל כך הרבה חום שיוצא מהסרט – וזה מה שבעצם מקל עלינו לסלוח על העלילה הפשטנית ואופיו הסנטימנטלי. לורן היא אחת מכוכבות הקולנוע הגדולות האחרונות וההופעה הנשגבת שלה מזכירה מדוע הקהל התאהב בה לפני שבעה עשורים. אם זה שירת הברבור שלה, היא בהחלט ראויה לכל תשואה.
הסרט “כל החיים לפניו” זמין בנטפליקס ברחבי העולם החל מ-13 בנובמבר, 2020.