אף אחד לא אוהב לקבל ציון על חצי עבודה. בטח שלא יוצרים. בטח ובטח שלא אחד היוצרים הכי מוערכים בישראל. אם כך, אני די בטוח שמאור זגורי ("זגורי אימפריה", המחזמר "זה אני" ועוד) היה מעדיף שאף אחד לא יצפה ב"אנחנו המהפכה" בתצורתו הנוכחית כפי ששודרה אתמול (קשת 12). הסרט הקצר (כשעה) מתאר משולש רומנטי בין שני גברים ואישה (מאור שוויצר, עוז זהבי ואגם רודברג), שתחילתו באירוע טרור בהפגנה של הקהילה הלהטב"קית. גיגול מהיר מגלה ש"אנחנו המהפכה", שצולם עוד בשנת 2018 (מקביל לנצח וחצי במונחי קורונה), נכתב בתחילה במטרה להפוך לסדרה. השידור אתמול ומיעוט יחסי הציבור היחסי שקדם לו, מלמד שמשהו בתוכניות השתבש. ואכן, מדובר בסרט לא פשוט לצפייה ולא מהסיבות הנכונות.
כפי שוודאי הבנתם, לא נהניתי מהצפייה ב"אנחנו המהפכה". למעשה, אני די בספק אם מישהו, כולל היוצרים שלו, נהנה ממה שנראה כאסופה של סצנות שחוברו להן יחד בכוח על ידי כיוון כללי ועם אפס היגיון פנימי. בכל זאת, יש גם (מעט) דברים טובים לומר לגביו, יותר נכון לגבי השידור שלו: ראשית, לוח השידורים של הערוצים המסחריים צמא לתכנים שאינם ריאליטי וחדשות וסרט ישראלי מקורי הוא לא פחות מברכה. רק תראו את הדיבור החיובי על סדרות המקור של כאן 11: מ"טהרן", דרך "מנאייכ", "שעת נעילה" וממש עכשיו "חזרות". נראה שהישראלים רואים המון טלוויזיה ישראלית מקורית בזמן הקורונה וטוב שקשת ורשת יקחו בזה חלק.
שנית, למי ששכח, בישראל אין עדיין שוויון זכויות מלא לקהילה הגאה וכדי להגיע לשם יש צורך בכמה שיותר נראות. "אנחנו המהפכה" הוא הכי מיינסטרים שהקהילה הגאה יכולה לשאוף אליו: הוא נכתב ובוים על ידי מאור זגורי, כנראה הבמאי והתסריטאי הכי פופולרי בישראל בעשור האחרון ומשחקים בו כאמור שורה של איי-ליסטים - מאור שוויצר, עוז זהבי, אגם רודברג, צחי גראד ויגאל נאור (בין היתר). פאק איט, יש בו אפילו הופעת אורח של נועה קירל. אם יש יותר מיינסטרים בישראל, אני לא מכיר אותו.
בהרבה מובנים, "אנחנו המהפכה" נראה קצת כמו סרט גמר של סטודנט שגדל על הסרטים של איתן פוקס וגל אוחובסקי ("יוסי וג'אגר", "הבועה"). יש כאן את הקליפיות והצבעוניות של הסרטים שלהם, הצילום הבהיר שגורם לתל אביב להיראות כמו פרבר של סן פרנסיסקו ולמרות שהוא עוסק בפיגוע והפגנות, יש בו שמחת חיים מטופשת מאוד רחוקה מאיתנו. יש רק בעיה אחת גדולה - הכול כאן מבולבל, לא גמור, תיאטרלי במקומות הלא נכונים ומאוד מאוד מפוספס. קחו את רודברג למשל, שמגלמת כאן את התפקיד הראשי. ממש בימים אלה ראינו אותה מגלמת שחקנית נטולת מודעות עצמית ב"חזרות" הנפלאה והנה היא כאן, דרמטית ולוחצת כמו סטודנטית למשחק. פשוט חבל. בעיה נוספת של "אנחנו המהפכה" היא הניסיון שלו לגעת בכל כך הרבה אספקטים של החברה הישראלית: להט"בקים, דת, עדתיות, פער שכר ומה לא. קשה לדמיין סרט שמצליח לעשות את כל זה בשעה אחת וכאשר מדובר ביצירה שכאמור התכוונה להיות משהו אחר לגמרי, הכישלון בולט שבעתיים.
מאור זגורי הוא אחד הקולות הצעירים, הבולטים והגאים ביותר של בני עדות המזרח בתרבות הישראלית העכשווית. הוא יצר וביים את "זגורי אימפריה", יצירה חשובה בכל מה שנוגע לשיח המזרחי, שהצליחה בזכות אינטליגנציה, רגישות והרבה הומור, לנפץ המון סטריאוטיפים עדתיים. גם כשבחר ללכת נגד דעת רבים ויצר את "זה אני" (המחזמר המצליח משיריו של אייל גולן) הוא דאג לתת מקום של כבוד לתרבות שגדל עליה. לכן, הפספוס שלו בדמותו של החייל מיכאל/מייקל (מאור שוויצר), כל כך קשה לצפייה וגורם לי להאמין שלא לכך התכוון המשורר. מייקל הוא חייל שמגיע לתל אביב מיד אחרי שיצא מעונש מאסר אחרי שהואשם בהטרדה מינית, הוא מגיע להפגנה במקרה, כשהוא חמוש בפה ג'ורה, דעות הומופוביות וגופיית סבא שחושפת שרירים. לאורך רוב הסרט, מייקל מקלל, מנסה לדחוף את נינה (דמותה של רודברג) למיטה ומתנהל כמו שור שרק מת לצאת לזירה. כדי שלא נפספס במקרה את השיוך העדתי שלו, לתפקיד אביו של מייקל לוהק יגאל נאור (אולי השחקן הכי טוב בישראל) והשניים אף מנהלים שיחה בה מייקל אומר: "הם תמיד יראו בנו פרענקים".
כאילו שהתכונות הבעייתיות של מייקל היו צריכות זרקור (ותסמכו עליי - הן לא), מולו מופיע עוז זהבי שמגלם את אדם - עורך דין המרכיב משקפיים עגולים ודיברו רך כמו של פרח קריינות בגל"צ. בניגוד להומופוביה של מייקל, אדם לא מזדהה כלהט"בק ובכל זאת נואם בהפגנה הגאה כי הוא מייצג את המשרד הליברלי בו הוא עובד (השייך כמובן לאבא של אשתו). כצפוי, הקונפליקט ביניהם מגיע תוך עשר דקות לכדי מכות ועוד לפני סוף הסרט הם עושים שלישייה וגרים ביחד. מה הקשר אתם שואלים? ובכן, נינה הצעירה שנפגעה בפיגוע (היא בת לשני גברים, אגב, כי תמיד טוב שיהיה עוד קונפליקט), מאוהבת בשניהם וכדי לא לוותר על שום דבר, מצליחה להכניס את שניהם למערכת יחסים איתה. למה? איך? כיצד? התשובות מסתתרות איפשהו על רצפת חדר העריכה.
אם התיאור של הסרט נשמע לכם כמו סמטוחה אחת גדולה, תופתעו לגלות שהיצירה עצמה מקושקשת בהרבה. אדם (זהבי) למשל, נשוי לדפנה (מירב פלדמן) שחולה בסרטן ולא יודעת שהוא לא סטרייט ומגלה את זה רק דרך הודעות ווטסאפ שהוא חושף בפניה בטעות, נינה הולכת לטיפול אצל פסיכולוגית (מתישהו בציר הזמן המאוד מופשט של הסרט) שמסבירה לה כמה הנרתיק שלה יפהפה ומאור שוויצר צובע מתישהו את השיער לכחול ומסתובב בבית בלי תחתונים. בנוסף, בסרט שזורים כל קטעי הארכיון שאפשר היה לקבל ממחאות בשנים האחרונות: ממחאת יוצאי אתיופיה, דרך ההפגנות שנעשו אחרי רצח שירה בנקי ואני לא אופתע אם חמדו לצון ושמו קטעים מהנחיתה על הירח. בשלב הזה זה כבר היה בלתי אפשרי לעקוב.
אה, רגע, כמעט ושכחתי את טהוניה רובל, זוכת ה"אח הגדול" והאישה היחידה שנותנת פייט לליהיא גרינר על תואר "מלכת תוכניות הריאליטי", מופיעה כאן בתפקיד קצר כעיתונאית שמתעדת את הירי בהפגנה. דמותו של מייקל מנסה להתחיל איתה באגרסיביות שיש שיקראו לו תקיפה מינית, כמה רגעים לפני שהוא יגלה את עצמו מחדש כגבר דו-מיני. אין מה לומר על בכורת המשחק הטלוויזיונית של טהוניה, בעיקר כי אני מניח שהיה כאן תפקיד עב בשר יותר שפשוט הושאר על רצפת חדר העריכה.
למרבה הצער, סיכום הצפייה ב"אנחנו המהפכה" דומה לכתיבה על עוגה שנשרפה בתנור ויציאה כשהיא מפוחמת ולא כשירה לאכילה. אפשר לדעת שלבלילה הוכנסו רק המרכיבים הטובים ביותר, האופה רצה שמי שיאכל ממנה יהנה מטעם אותו לא ישכח עוד זמן רב והוא אפילו בחר לה תבנית יפה במיוחד, אך הוא נאלץ לגלות את מה שכל רווק/ה כבר יודע/ת. אוכל שנשכח בתנור לזמן רב לא ניתן להצלה. לשמחתם של כל האנשים המוכשרים המעורבים בפרויקט, כמות ההצלחות שלהם רבה יותר מהכישלונות כך שאפשר לומר שזאת בסך הכול מכה קלה בכנף.