המחאה תשודר בנטפליקס: ארון סורקין מוסר ד"ש לנתניהו

ארון סורקין אוהב לכתוב דמויות שמתבטאות היטב. לא מעט אנשים רושמים זאת לרעתו, בטענה שככה לא מדברים אנשים אמיתיים. האירוע ההיסטורי של משפטם של השבעה משיקגו הוא חומר מושלם עבור סורקין ("בחורים טובים", "הבית הלבן", "הרשת החברתית"), משום שהוא תואם את תחומי העניין שלו ואת מיומנויותיו כתסריטאי, והפעם גם כבמאי (הבמאי המיועד, סטיבן ספילברג, פרש בשל עיקוב מתמשך בהפקה). 

סורקין אמנם כתב את התסריט כבר ב-2007, אבל הגעתו למסך של נטפליקס ממש עכשיו (בגלל הקורונה, כמובן) תורמת לתחושת הדחיפות שמלווה את הצפייה בסרט המשובח הזה, שחלקים נרחבים ממנו נראים כאילו צולמו בבלפור ובמשרדו של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה. 

שוטר, שוטר, על מי אתה שומר. "משפט השבעה משיקגו"

ב-1968 הגיעה ההתנגדות למלחמת וייטנאם לשיאה, ובמהלך הקמפיין לנשיאות, כשהמפלגה הדמוקרטית ערכה את הוועידה שלה בשיקגו, המוני אזרחים הגיעו לשם כדי להביע את מחאתם. התנגשות אלימה בין כוחות משטרה מתוגברים ואלפי מפגינים שהתרכזו בפארק גראנט, התפתחה למהומה שזלגה לרחובות העיר. ארבעה חודשים אחרי כן, נבחר ריצ'רד ניקסון, והתובע הכללי שמינה החליט לתבוע שמונה אקטיביסטים, מנהיגי תנועות התנגדות שונות, בטענה שנאומיהם הסיתו את ההמון לאלימות.

הנתבעים הם נואמים מיומנים ובעלי תפיסות עולם מגובשות, מה שכאמור הופך אותם לגיבורים מפתים עבור סורקין. מולם ומעליהם יושב שופט שמרן שתוך שתי דקות מתעצב כנבל של הסרט. הוא דמות כל כך קיצונית, שסורקין אפילו נמנע מלכלול בסרט כמה מהאמירות המתועדות שלו, שהיו עלולות להיתפס כהגזמה דרמטית. במהלך המשפט, שנמשך חמישה חודשים, הוזמנו המוני אנשים לתת עדות, בהם אמנים מהצד השמאלי של המפה כמו ג'ודי קולינס (ששרה מעל דוכן העדים "לאן נעלמו הפרחים"), ארלו גתרי, אלן גינסברג, נורמן מיילר וטימותי לירי. 

לצורך חידוד הדרמה, סורקין בחר לוותר על הסלבריטיז, ולהתמקד במתח בין הנתבעים. הקונפליקט המרכזי בסרט הוא בין טום היידן (אדי רדמיין) שחושב על קריירה פוליטית ומכבד את מוסדות המדינה, לבין אבי הופמן החצוף (סשה ברון כהן), שמעדיף לבדר את הקהל בבית המשפט ואת הצופים בבית. הניגוד הבולט בין הקתולי רך הדיבור (פרט לכמה רגעי מפתח) לבין היהודי הפרוע מניב קשת דרמטית אפקטיבית מבחינה רגשית, והשחקנים מאזנים זה את זה (רק המבטא האמריקאי המודגש של כהן האנגלי קצת פוגם בשלמות של דמותו). סורקין העניק להופמן את משפטי המחץ הכי טובים, והוא גם זה שמזהה כבר בהתחלה שמדובר במשפט פוליטי – אופציה שלדברי הסנגור אינה קיימת בארצות הברית.

סשה ברון כהן ב"משפט השבעה משיקגו"

הנתבע היהודי השני, ג'רי רובין (ג'רמי סטרונג מ"היורשים"), מאופיין כפחות רעשן אבל יותר לוחמני מחברו, וסורקין הלביש עליו מרכיב דרמתי משומש מסדרות הטלוויזיה שלו – התאהבות מיידית וחסרת תוחלת באישה לא מושגת. הפעם מדובר בהתאהבות אינסטנט שנמשכה ימים ספורים ולכן ההדבקה שלה לדרמה המרכזית נראית מלאכותית.

יוצא הדופן בחבורה הוא איש הפנתרים השחורים בובי סיל (יאיא עבדול-מאטין), שבכלל לא היה בפארק, ודרישתו להיות מיוצג על ידי עורך דין משלו נדחית שוב ושוב על ידי השופט שמצטייר כגזען. סורקין מדגיש את אחרותו של סיל גם באמצעות הצילום – שוט ארוך ואלגנטי המרחף בתחילת המשפט בין התובע לבין הנתבעים השונים נחתך לפתע כשסיל מופיע לראשונה, ידיו אזוקות כתזכורת להיסטוריה של העבדות. כן, זה לא מעודן, אבל אין לי בעיה עם זה – גם השופט, כמו שרואים בהמשך, לא היה מעודן.

מכאן מתפתחת דרמה משפטית סוערת, שסופה ידוע מראש. סורקין הליברל תמיד מקפיד להגיש לצופים גם דמות אחת של רפובליקאי חיובי (דוגמת אלן אלדה ב"הבית הלבן"), וכאן הוא בחר ללהק לתפקיד את התובע הצעיר ריצ'רד שולץ (ג'וזף גורדון-לוויט) – דמות לא מאוד מפותחת. עקב כך הקונפליקט המרכזי באולם בית המשפט הוא בין השופט ג'וליוס הופמן (פרנק לנג'לה) לסנגור וויליאם קונסטלר (מרק ריילנס), שעושה כמיטב יכולתו לא לאבד את קור רוחו למול עיוותי הדין – וזה עובד מצוין מבחינה דרמטית. 

איפה אמיר אוחנה ואיפה הם. "משפט השבעה משיקגו"

יש לציין שכמו שני הנתבעים הכי מרדניים, גם השופט הרע וגם הסנגור הטוב הם יהודים. הנושא אמנם אינו מטופל בסרט – מעבר לאזכור הקומי (שנגזר מהתעתיקים של המשפט המקורי) שהשופט ואבי הופמן ניחנים באותו שם משפחה – אבל נדמה שהוא נמצא עמוק במודעות של סורקין, שדווקא רוצה להיות כמו היידן ושולץ, הצעירים האטרקטיביים והמעודנים עם התספורות המוקפדות.

סורקין עובד היטב עם התבנית המוכרת של דרמה משפטית – עד מפתח שמצטרף באיחור (הופעת אורח מגניבה), הקלטה שצצה במפתיע ברגע האחרון – אבל גם משחק איתה. כך, למשל, הוא בחר לדלג על סצנת השיא בכל דרמת בית המשפט – הכרזת המושבעים – ולהעביר אותנו הישר לסצנה שאחרי, שמזכירה לנו באופן מרגש לשם מה בכלל התכנסנו. 

כמו תמיד, יש המאשימים את סורקין בצדקנות ליברלית – מה שמבטיח שהסרט יזכה במועמדויות לאוסקר, לתסריט ולחלק מהשחקנים המצוינים. אני הייתי מרותקת לאורך כל הדרך – מההתנצחויות בבית המשפט, לפלשבקים לפארק, ולגילויים שלרגעים מבלבלים את העניינים, בלי להסית את מוקד ההזדהות שלנו. וכאמור, לאורך הצפייה כולה מהדהדת המציאות הישראלית ברגע זה, ותורמת ערך מוסף להווייה של הסרט.

★★★★ 4 כוכבים

The Trial of the Chicago 7 בימוי: אהרון סורקין. עם סשה ברון כהן, אדי רדמיין, מרק ריילנס, פרנק לנג'לה, ג'רמי סטרונג, ג'וזף גורדון-לוויט. ארה"ב 2020, 129 דק'