רצינו לאהוב את החדש של דיוויד פינצ'ר. לצערנו זה לא קרה

ב-1987 כתב מבקר הקולנוע דיוויד תומסון ש"האזרח קיין" – הסרט על איל העיתונות בעל השאיפות הפוליטיות – "גדל כל שנה, כשאמריקה הולכת ונעשית דומה לו". והוא אפילו לא דמיין את טראמפ. ואכן, תהילתו של הסרט מ-1941, שנבחר שוב ושוב כגדול הסרטים בכל הזמנים, רק הולכת ומתעצמת. המעמד המיתולוגי הזה הוא הבסיס שעליו הורכב סרטו החדש של דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב") שעולה היום בנטפליקס, ודורש מהצופים הרבה ידיעה מוקדמת. את התסריט כתב העיתונאי המנוח ג'ק פינצ'ר, אביו של הבמאי. באופן סמלי, שיתבהר בהמשך, התסריטאי זוכה האוסקר אריק רות', שערך את התסריט של "מאנק", מקבל קרדיט רק כמפיק.

"האזרח קיין" רשום בהיסטוריה כסרטו הראשון של איש התיאטרון אורסון וולס, שבגיל 24 הגיע להוליווד, וקיבל חוזה חסר תקדים שאפשר לו להפיק, לביים ולככב בסרט. וולס גם חתום על התסריט שזיכה אותו באוסקר היחידי שלו. יחד איתו זכה שותפו לכתיבה הרמן מנקייביץ', שהגיע להוליווד 14 שנים לפניו, ותרם משנינותו לעשרות סרטים. כשוולס פנה אליו, הקריירה של מנקייביץ' בן ה-43 היתה בשפל, והוא כבר הורגל לשמוע משפטים שכתב בסרטים שעליהם לא קיבל קרדיט, כמו "הקוסם מארץ עוץ".

צפו בטריילר: 

בחוזה עליו חתם, מנקייביץ' – שכונה מאנק – הסכים לעבוד גם על התסריט של "האזרח קיין" ללא קרדיט, אבל שינה את דעתו בהמשך ואיים להגיש תביעה באיגוד התסריטאים. שלושים שנה אחרי כן, מאמר קונטרוברסלי של מבקרת הקולנוע פולין קייל תמך בטענתו שאין מלה בסרט שלא הוא כתב, ושוולס גזל ממנו את התהילה. הפינצ'רים ממשיכים משם, מאמצים את נקודת המבט של התסריטאי, ומחפשים את הדרמה שבתהליך הכתיבה.

ספר הולך לעיבוד: 10 הסרטים הכי טובים שמבוססים על קלאסיקות

עובדה בלתי מעורערת היא שדמותו של קיין נכתבה בהשראת איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט, וכמה סרטים עלילתיים ותיעודיים כבר עסקו במאבקו של הלז לחסל את הסרט. ידוע גם שמנקייביץ' התארח לא פעם באחוזתו של הרסט והיה מיודד עם זוגתו, השחקנית מריון דיוויס (אשתו הרשמית של הרסט התגוררה בחוף המזרחי). מכאן שהתסריט שכתב, המציג את זוגתו של קיין כזמרת חסרת כשרון, בגד בידידות הזאת.

כדי להסביר את הבגידה הזו, "מאנק" מפתח עלילת משנה פוליטית על המרוץ למשרת המושל בקליפורניה, שהרסט היה מעורב בה באופן מפוקפק (לא אעסוק כאן במידת הדיוק ההיסטורי של הסרט – הרמיזה לטראמפ ברורה, וגם ליומן החדשות המזויף בפתיחה של "האזרח קיין"). הקו העלילתי הזה מסתרבל לתוך הסרט, שמתרוצץ קדימה ואחורה בין שנות השלושים המוקדמות לבין אותם שבועות ב-1940 שבהם מאנק כתב את התסריט.

החדשות מ"האזרח קיין":

התבנית של ריבוי פלשבקים, שבמאה הנוכחית הפכה לקלישאה של ביוגרפיות קולנועיות, בעצם נולדה ב"האזרח קיין", כך שהבחירה בתבנית הזאת ב"מאנק" יכולה להירשם כמחווה למקור. אלא ש"האזרח קיין" ארג את הזמנים באופן הרבה יותר מתוחכם, קצבי ואלגנטי. ב"מאנק" יש לא מעט רגעים שבהם יש תחושה שהמעברים בין הזמנים נעשים במקומות הלא נכונים, ושהתסריט נזקק לעריכה.

עריכה נוספת נדרשה בסצנות המוקדמות בתוככי אולפני פרמאונט, הלוקות בלשלשת שמות רצינית. "כולכם מכירים את ג'ו פון שטרנברג", "ובן הכט האחד והיחיד" וכיו"ב. אחרי האקספוזיציה הזו, הסרט מתמקד בדמותו של התסריטאי השנון והשתיין, שהרסט מתייחס אליו כאל ליצן החצר. יש כאן רעיון מעניין, אבל הפיתוח שלו לקוי.

חלק מהבעיה היא שמאנק של הסרט פחות שנון מכפי שהוא אמור להיות. הוא אמנם מפריח משפטים שמסומנים כשנונים, אלא שפינצ'ר הוא כותב פחות חד מגיבורו. גם הידידות המיידית שמתפתחת בינו לבין דיוויס, שנודעה כבחורה שנונה בזכות עצמה, לא מתפתחת באופן משכנע.

אמנדה סייפריד מצוינת בדמות הקומיקאית הזוהרת שמאהבה העשיר (צ'ארלס דאנס) הטה את הקריירה שלה לעבר דרמות היסטוריות שלא לטובתה. זה דווקא גרי אולדמן, שחקן מעולה בדרך כלל, שמפספס את מנקייביץ' בהופעה רפטטיבית שאינה חודרת מתחת לפני השטח. השחקן בן ה-62 מבוגר בעשרים ושלושים שנה יותר מהדמות שהוא מגלם, וכשהוא שב ושואל את אשתו המכונה "שרה המסכנה" (טפנס מידלטון, בת 33) מדוע היא עדיין אוהבת אותו, השאלה נותרת תלויה באוויר. אורסון וולס (טום ברק) מופיע ממש בשולי הסיפור, בעיקר כקול בטלפון. פעם אחת אף נראה שהוא אפילו לא יודע על מה הסרט שהוא אמור לביים, וזאת כבר ממש מכה מתחת לחגורה.

פינצ'ר הוא מהמוכשרים שבבמאי הוליווד, אבל הוא מגיע לשיאו בסרטים שיש בהם מימד של מותחן, כמו "שבעה חטאים" ו"זודיאק". הפעם נראה שהוא השקיע את רוב מרצו בסגנון הוויזואלי של הסרט. כמחווה לקולנוע של התקופה שבה הוא מתרחש, "מאנק" צולם בשחור לבן, ובכך פינצ'ר מצטרף לספילברג, קופולה, סקורסזה, סודרברג, קוארון, לינץ', הנקה וכל שאר אמני הקולנוע שבחרו להתנסות בצילום "כמו פעם".

יתרה מכך, אף שצולם במצלמה דיגיטלית לצורך שידור בנטפליקס, פינצ'ר עיטר את הסרט ב"סימני סיגריה" – אותן נקודות בצד הימני העליון של המסך שסימנו למקרינים להחליף גלגל בימים הלא כל כך רחוקים של הקרנות בפילם. כזכור, ב"מועדון קרב" אדוארד נורטון מכוון את תשומת ליבם של הצופים לסימנים האלה שלא נועדו לעיניהם, כך שזו גם מחווה עצמית.

לצפייה בסצינה (המוגבלת לפי גיל) מ'מועדון קרב'

בחירה סגנונית נוספת היא סימון הסרט עצמו כתסריט, על ידי ציון הזמן והמקום בו מצולמות חלק מהסצנות: "חוץ – אולפני פרמאונט – יום – 1930 (פלשבק)". כל זה טוב ויפה, ועושה דגדוגים לסינפילים, אבל הדרמה של הסרט אינה מגובשת דיה, ולכן הוא יותר מעניין מבחינה תאורטית מאשר מבחינה דרמטית ואנושית.

"מאנק" מסומן כאחד מסרטי האוסקרים של השנה – מגזין התעשייה "וראייטי" צופה מועמדויות לסרט, לבמאי, לתסריט, לאולדמן וסייפריד, וגם לצילום. זה ללא ספק סרט עם יוקרה, ובעצם עיסוקו בהוליווד של פעם הוא יעניין את חברי האקדמיה יותר מאשר את מרבית הצופים. כמי שמקדישה שלוש שעות להוראת "האזרח קיין" מדי סמסטר נורא רציתי לאהוב את "מאנק". וכשלא התאהבתי בו בצפייה ראשונה, נתתי לו הזדמנות שניה. לצערי, גם היא הותירה אותי מנוכרת. "אי אפשר לתעד חיים שלמים של אדם בשעתיים" אומר מאנק בסרט, "אפשר רק לקוות שתשאיר את הרושם שכך עשית". התובנה הזאת מכוונת ל"האזרח קיין" (שפיתח אותה באופן חכם ומטאפורי יותר), אך מתפענח גם כחיווי לגבי הסרט שבתוכו היא נאמרת. אלא שבמקרה זה, התקווה אינה מתגשמת.

3 כוכבים

Mank בימוי: דיוויד פינצ'ר. עם גרי אולדמן, אמנדה סייפריד, לילי קולינס, צ'רלס דאנס. ארה"ב 2020, 131 דק'.