"הנשף"- סטריפ, פנומן בת 71, 8 פלוס בסולם אורשר . גידי אורשר

מה בעצם רוצים מאינדיאנה, ארץ שמונחת לה בשלווה יחסית במערב התיכון האמריקאי, צבועה כולה באדום רפובליקאי שמרני, לוחכת בהערצה עיוורת את עפר רגליו של טראמפ וטבולה כולה באמונה דתית נוצרית ובצביעות חברתית המתלווה אליה שפתאום נופל עליה סיפור התבגרות להט"בית. ולא סתם סיפור עיתונאי – זה קורה במיוסיקל, ז'אנר שבימי הזוהר שלו היה בית הקיבול לעלילות סטרייט- בטון.

ואינדיאנה גועשת, נכון יותר התלמידים וועד ההורים בתיכון ע"ש ג'יימס מדיסון, שאמור לשאת את מורשתו של אחד מהאבות המייסדים של האומה האמריקאית וממעצבי חוקתה, נשיאה הרביעי וממנסחי מגילת הזכויות שלה. הכל משום שאחת התלמידות שיצאה מהארון כבר לפני שנים מבקשת שומו שמיים וזעקי ארץ להגיע לנשף הסיום, ה"פרום" המסורתי ורב הנפיחות והחשוב כל כך בחיי הנוער שם לצד חברתה, אהובתה. להלן כבר ועכשיו חלק מנתוני פתיחה שיש בהם מכל טובה של הבלילה הקיומית שבה מתקיים הסרט.

לא יקום ולא יהיה, מזדעקים כולם זולת מנהל בית הספר הליבראלי, אם הנערה מתעקשת ואם החוק עומד לצדה יבוטל הנשף, על כל הכרוך בזה. כך מחליט הפורום המתכנס ברוב עם באולם הספורט של בית הספר. ורק קבוצה של שחקני תאטרון, כוכבי ברודווי שההצגה שלהם "אלינור !" שהופקה בממון רב וסולקה מהבמה עקב ביקורות קטלניות למחרת הבכורה, רק הם יוכלו לנסות לשנות את רוע הגזרה ולהפוך את הקערה על פיה.

נישא על תהילת "גלי" שכתב וכמה סרטים שהפיק העוסקים בנושאים להט"בים שזכו לאחרונה לתהודה ("הנערים שבחבורה") מגיע רייאן מרפי אל "הנשף" המחזמר שהועלה לשנה על בימות ברודווי ומחליק אותו אל הקולנוע בעת קורונה של נטפליקס. הדלת המסתובבת של המיוזיקל הרי פתוחה היום לרווחה ומסוגלת ללא בעיות מיותרות להכיל סרטים שגיבוריהם ועלילותיהם יצאו מהארון והנה אחד מהם, משובב נפש בימים קודרים אלה של אפידמיה משתוללת. הנוער יבוא, כי זה בשר מבשרו ואוהבי הז'אנר האמיתיים יתמוגגו בעיקר כי הסרט כולו מופרך כל כך, חינני כל כך, מבוצע באופן מרנין כל כך החל מהסיפור (אגב מבוסס בקווים כללים על מקרה אמיתי) דרך השירים והביצועים שלהם, השחקנים שנהנים כולם יחד איתנו מכל רגע, ועד הסאונד של התזמורת המוותר על אקסטרווגנצה טכנית עמוסת ערוצים ומותיר אחריו את הטעם הנפלא של המינימליזם הבוקע מהפיט מתחת לבמה באולם התאטרון.

החוכמה העיקרית בעבודה של מרפי, וכנראה גם של הכותבים בוב מרטין וצ'אד בגווילן בעזרתו של מתיו סקלאר ועל פי רעיון של ג'ק וירטל והמוסיקה של דייויד קלוץ ומתיו סקלאר, היא האירוניה המשעשעת שבה הוא מתייחס לסיפור שיש בו כמויות מסחריות של ביקורת אידאולוגית ומוסר השכל חברתי. לא הרבה פעמים ראינו במיוזיקל צביטות כאלה בישבנן של הדת, במסורת, בצביעות, ביחס לאחר, בהתבגרות, בעולם הלהט"ב שמוטחות לפרצוף של הצופים ואלה מקבלים זאת בחיוך. מוצצים את הסוכריה העטופה מתוק כדי להגיע אל תוכה המריר. זה אמנם לא במינונים של "ספר המורמונים", אבל זה בסביבה המשפחתית.

אבל לא רק אינדיאנה ואורחותיה כסמל ל"אדמומיות הצוואר" של מרכז אמריקה השמרני עומדת כאן כמטרה ליידוי חלוקי נחל, גם ואולי בעיקר ברודווי על כוכביה האגוצנטריים, הסטארים המפונקים המכונסים בעצמם בשמה של שליחות אמנותית מזוייפת, גם הם זוכים לשעת המחנך שלהם. ומשום שמרפי בא משם, ניזון מהצלחת הזאת והוא חלק מאותה סביבה, הביקורת שלו מדיפה ארומה חזקה של סאטירה וביקורת עצמית.

קבוצת השחקנים שמכתתת רגלים לפריפריה להגן על זכויותיה של אמה נולן הצעירה העדינה, האמיצה בעלת קול הזמיר שרק רוצה לאחוז בידה של אהובתה ולצעוד איתה לנשף הסיום קבל בית ספר ועולם, עושה זאת כביכול בשמה של מלחמה לצדק ושוויון. אבל שלא תהיה לאיש טעות. זה יהיה מהלך מתוכנן היטב, ציני לשיפור יחסי הציבור הרופפים שלהם, בייחוד אחרי הפלופ הגדול. המחזמר שהם מעלים בתאטרון ברחוב 42 נקרא "אלינור !" והוא מוקדש לאשתו של פ.ד.רוזוולט שהיה נשיא מכובד של  ארה"ב ונבחר לתפקיד ארבע פעמים רצופות. הגברת הראשונה היתה פעילה מאוד בכל הנוגע לזכויות האדם בכלל והנשים בפרט והבחירה של מרפי בה ככותרת רק מוסיפה עוד קיסם למבנה הרעיוני של הסרט.

די די אלן היא הכוכבת הגדולה, לפחות שני פרסי טוני בתיקה והמון הערכה עצמית המבוססת על חיים מוחצנים של סלבריטאית מהליגה העליונה. היא גם זאת המגלמת את אלינור רוזוולט במרכז הבמה. בארי גליקמן הוא בן זוגה, כוכב גם הוא והוא מגלם על הבמה את רוזוולט עצמו. אנג'י דיקנסון (לא יודע אם השם נבחר בכוונה להציע משהו על איזה קשר שהוא עם שחקנית הקולנוע הנפלאה באותו שם) היא אחת משורות המקהלה, כבר לא צעירה החולמת שהכוכבת של "שיקאגו" תשבור רגל והיא תוכל להיות סוף סוף רוקסי הארט. טראנט אוליבר הוא שחקן המחפש הזדמנות ובינתיים הוא עובד כברמן במסעדה ליד התאטרון. כולם חיים את הרצונות שלהם, החלומות שלהם, הפחדים שלהם, התסכול שלהם, ההצלחות והכישלונות שלהם, המעמד שלהם שכולו מתרכז על הבמה ומאחורי הקלעים ותלוי בכותרות הביקורת בעיתון למחרת הפרמיירה האחרונה.

הקבוצה יוצאת לעיירה הקטנה באינדיאנה למפגש בין שני עולמות שונים, מזרח ומערב. הליברליזם של העיר הגדולה פוגש את השמרנות של הכפר והתנגשות טקטונית זאת מביאה לשינוי הכרחי בשתי הקבוצות. מודעות עצמית של כור היתוך וסוף מלודרמטי שדמעותיו מתייבשות בריקוד רב משתתפים, כיאה וכראוי. נקודת המפנה ביחסים נרשמת בהנאה רבה בנאמבר מוסיקאלי של שיר וריקוד בסגנון הקלאסי המארגן את המציאות ליחידת מחול אחת במול המקומי, שחושף את הצביעות של הנוצרים של יום ראשון "אהב את השכן שלך".

חלק גדול מההצלחה של "הנשף" הוא תוצאה של ליהוק נכון של הכוכבים כאן והיכולת להתאימם להרמוניה משותפת ומדויקת. על כולם הצמד מריל סטריפ וג'יימס קורדן במרכז. סטריפ, זה שוב הסרט שלה, היא הדאמה הגדולה מהחיים, בכל המובנים. מה שהאשה הזאת יכולה ועושה בגיל 71 זה מבצע נוסף, לא יאמן של אמנית דגולה, פנומנאלית. אין כאלה. היא שרה נהדר, מתנועעת נפלא ומעמידה דמות שהיא גם קריקטורה מקסימה וגם אנושית בעת ובעונה אחת. והכל כאילו יוצא לה בלי שום מאמץ, ככה מהשרוול. ורואים עליה, כל רגע שהיא נהנית כל כך, שזה מדבק. קורדון גם הוא מצליח לעבור מדמות נפוחה לדמות רגישה וכמה רגעים לחים במיוחד שייכים בהחלט בעיקר לו. גם הדמות המוחצנת מעט של סטראוטיפ הומו אינה מוגזמת והוא נשאר יפה בתוך הקווים של המותר והאמין.

אנדריו ראנלס, החיבור המיידי ל"ספר המורמונים" המחזמר הנפלא והמצחיק שעושה חשבון עם שליחי האל מטעם עצמם מציע כאן תפקיד תומך מצוין, חמודה ומרגשת גם ג'ו אלן פלמן הצעירה כאמה נולן שלרגעים לא מעטים מעלה הרהור באפשרות הקשר שלה למשפחת בארימור ובייחוד לדרו (הסנטר, הוי הסנטר), קיגאן מייקל קיי חביב כמנהל בית הספר המעריץ המושבע של די די, אריאנה דה בוז היא חברתה של אמה וקארי וושינגטון היא ראש וועד ההורים הדומיננטית והאטומה, שלא להגיד המרשעת. לא שכחתי את ניקול קידמן בתפקיד אנג'י דיקנסון. נכון שיש לה רגע או שניים שבו היא מציגה את היכולות של פעם. היתה, באמת שחקנית נפלאה, אבל משהו קורה לה בשנים האחרונות והנפילה הזאת מורגשת מאוד כאן, במסגרת שבאמת מצריכה אנרגיות אדירות של תנועה, שירה ובקיצור נוכחות. חבל, אבל לא משבית שמחה. והחברה הצעירים המפזזים ברקע, עם שירים קליטים ואווירה קצבית, טוב יש לאמריקאים קאדר גדול של מוכשרים.

"הנשף" הוא סרט שמתאים ככפפה לדרישות החדשות שהעלתה לאחרונה וועדת הטקס של האוסקר והוא נכון פוליטית מכל צד שהוא מבחינת מראה ההפקה, מה שיכהה את הזעם הצפוי, אולי מטעמם של חוגים שמרנים. זיווגים עלילתיים של שחקנים לבנים לצד אפרו אמריקאים, גברים ונשים וכל מה שבניהם. בני מיעוטים אחרים, היספאנים ומזרח אסיאתים, כולם משתתפים בחגיגה הזאת ויש מקום לכולם. בקדמת הבמה ובשורת המקהלה. בסה"כ זה אמנם לא חד וחודרני כמו  "Hasa Diga Eebowai ", (להזכירכם "Fuck You, God! ") אבל גם ל "Love Thy Neighbor" " יש בהחלט את הנקודות שלו.

"הנשף" – 8 פלוס בסולם אורשר
The Prom
(נטפליקס)

https://www.facebook.com/watch/?v=847996096035906

רוצה לשתף ?