ביום רביעי (12\16) הורכזו הזוכים במהדורה המקוונת של פסטיבל הקולנוע ירושלים. במסגרת התחרות הבינלאומית זכה "אטלנטיס" (ולנטין וסיאנוביץ') בפרס נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר כשציון לשבח הוענק ל"לאן את הולכת, אאידה?" (יסמילה זבניץ'). הפרס לסרט הביכורים הבינלאומי הוענק לאחת מהיצירות היותר חשובות בתקופתינו, "עוזרת אישית" (קיטי גרין).
במסגרת תחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי, נוכל לשים לב לשמות הכי גדולים שהסתובבו במהלך השנה. "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר, עריכה, מוזיקה וציון לשבח על הופעתו של מרק רוזנבאום. "אסיה" של רותי פרי-בר הממשיך את סבב זכיותיו עם פרס סרט הביכורים, צילום ושחקנית לאלונה איב ולסיום "הנה אנחנו" של ניר ברגמן, לא יצא עם ידיים ריקות וזכה בפרס התסריט והשחקן שחולק בין שי אביבי ונועם אימבר.
לפני שאפרד מהפסטיבל, לא אשאיר אותכם מבלי סקירות נוספות ממהלך השבוע האחרון.
קג'יליונר
האם האהבה נמדדת בכמות הכסף שיש בחשבון הבנק? או ההנאה מדברים חומריים כמו למבורגיני או פנטהאוז יוקרתי. אלו הם אחד מכמה שאלות העולות מהיצירה של הבמאית מירנדה ג'ולי ("אני אתה וכל השאר" ו"העתיד"), עלילתו עוסקת בזוג נוכלים שבמהלך ה-26 שנים האחרונות ביחד עם בתם אולד דוליו השתמשו בכישורי הרימייה רק כדי לשרוד את קשיי היום-יום. הצטרפותה של אישה זרה לאחד מהתחבולות מצליח לערער את חיי המשפחה
"קג'יליונר" בדיוק כמו זוג ההורים מתגנב אלייך וברגע הכי פחות צפוי מפתיע, המערכה הראשונה מהנה, מה שהייתי מצפה מהאולפנים האמריקים לשחרר לבתי הקולנוע בתקופת הקיץ תחת המרענן הרשמי. רוב הבדיחות קולעות, המשחק של צוות השחקנים נהדר בראשם אוון רייצ'ל ווד הנמצאת במיטבה ומתחייבת לתפקיד עד הסוף, הקול העמוק שהתרגלתי במהלך הצפייה ושפת הגוף המתבטאת בסצנה קומית הלקוחה מסרט של באסטר קיטון ולקראת הסוף באחד מכמה קטעיו המרגשים. עם כניסתה של ג'ינה רודריגז לתמונה. הטירוף של הסרט עולה מדרגה ופתאום לא מדובר רק בקומדיית פשע אלא דרמת התבגרות יפייפה ולפתע בחירותיה של ווד בלשחק את אולד דוליו נהייו יותר ברורות עם ההגעתה של אחת מתוך שתי התפניות העליליתיות (אם ראיתם סרטי שוד בסגנון "העוקץ" אולי התפנית השנייה תפתיע פחות), אהבה נמדדת בכבוד שאנו רוכשים אחד לשני זהו העושר האמיתי שהאדם מעוניין. "קג'יליונר" מומלץ בחום.
האשה שברחה
אם "סאבלט" היה מעין שיחת חולין עם חבריך הקרובים, "האשה שברחה" של הונג סאנג־סו הוא רק שיחות חולין. עלילתו עוסקת באישה המחליטה לפגוש את שלושת חברותיה בפרברי סיאול בזמן שבעלה נמצא בנסיעת עבודה. היצירה תיפול או תמרא באמצעות הדיאולוגים שלמזלי מצליחות לספק את הסחורה. אף שורה לא מרגישה צורמת או קיטשית, הם ברגע אחד יכולים לדבר על התרנגולות שבחוץ, בת השכנה שגרה ליד או הכרות חדשה בבר. האם מדובר בצפייה מסקרנת?
לא בהכרח, אך לטובתו של סאנג-סו הוא מודע לחומר הדרמטי שברשותו ואינו מותח מעבר לגבול הרצוי (בסה"ך שעה ושבע עשרה דקות). מה שכן אוכל להוסיף על סאנג-סו שמדובר במאסטר מאחורי המצלמה, מה שיכול להיתפס כחובבני כמו הזום-אין האוטומטי נהפך על ידיו לכלי אומנותי. הרי תהיו מופתעים עם אגיד להם שהשוט הכי יפה של הסרט הינו זום-אין על חתול מפהק. המשחק עצמו למרות שלא הדובדבן שבקצפת מספק הזדהות ותחושת נעימות מצד הכוכבת הראשית, קים מין-הי. "האשה שברחה" בהחלט ירחיק צופים אך מי שמוכן להתמסר אליו יגלה סרט חמוד המסתכל לגובה העיניים למרות שאינו מקורי.
אונדינה
כריסטיאן פצולד בין הבמאים הכי מדוברים בקולנוע הגרמני ומראה שמתישהו גם הגדולים נופלים. "אודינה" ממקורות היוונים מעין בתולת ים שכדי להשיג חיי תמותה מחיובת להינשא לגבר, הקא'צ עם הבחור יבגוד בה גורלו יהיה מוות. בסרט אודינה כעת מדריכה במרכז להתפתחות עירונית בברלין, כשהגבר שאוהבת מחליט לעזוב אותה ובמקרה של גורל פוגשת את כריסטוף צוללן תעשייתי מצליחה למצוא משמעות חדשה לחייה עד שהמיתוס העתיק חוזר לרדוף אותה.
האמת העצובה שלא הרבה מתרחש וכשהעלילה סוף כל סוף נכנסת להילוך, הכול מוגזם, צפוי ומלא חורים עלילתיים. לטובתו אהיה מוכן להגיד שעוד בהתחלתו הייתי בעדו, הפסקול השקט, האווירה הקסומה שהכרחית למה שאמור להיות מעשייה למבוגרים והמשחק של פאולה בר המצויינת ושותפה פרנץ רוגוובסקהי הנהדר שלעיתים נוטה לכיוון המלודרמטי. סיפור האהבה בין שניהם מרגיש חפוז. שום זמן לא מוקדש לפיתוח היחסים חוץ מקטע אחד המשתמש בשיר "Staying Alive" של הבי ג'יז שבמקרה הטוב העלה גיכוך. מה שהופך את האירוע הטרגי לפחות משמעותי ואת סיומו לאחד ההיצירות המפוספסות של השנה. אם כל המיתודולוגיה סביב "אונדינה" בקלות היה ניתן להרחיב את הסיפור למדיום הטלוויזיוני.
היא תמות מחר
"אתה לא יכול לעצור את מה שמגיע", אחת מהשורות הבולטות מיצירת המופת של האחים כהן, "ארץ קשוחה". אלוא המטאפורה הינה אי יכולתינו כאנשים לעצור את הבלתי נמנע, המוות. "היא תמות מחר" לוקח את אותו רעיון ודוחף אותו לקצה הניהיליזם. עלילתו עוסקת באיימי המשוכנעת שתמות מחר, למרות שלא נשקפת סכנה לחייה. זאת תחושת בטן השולחת את סובביה לסערה רגשית במה שמסתמן כיומם האחרון.
בסרטה הקולנועי השני, מציבה את עצמה הבמאית איימי סיימץ כקול ייחודי בקולנוע האינדי שכדאי להמשיך לעקוב. הצילום והשימוש בצבעים נותן תחושת חלום שלא תרצו להתעורר ממנו. הפסקול המוזיקלי מרשים ובשביל יצירה העוסקת במוות יש לו חוש הומור ממזרי. למשל: סצנת יום הולדת המתחילה בשיחה על דולפנים חרמנים ומובילה לפאנ'ץ ליין משובח. אהיה מוכן להגיד כסרט באורך עלילתי הוא מרגיש מעט מפוספס. סיפורה של איימי מהווה את הלב הפועם של היצירה, התפנית שלקראת הסוף הופכת את כל המסע שבעיני צופים רבים היה חסר פואנטה ליותר אישי ובעיני יכל לעמוד בפני עצמו. בשביל מה ששווה "היא תמות מחר" הוא בין הסרטים המעטים שניתן לכנות כחוויה.
אטלנטיס
כמו "היא תמות מחר" גם ב"אטלנטיס" תצטרכו לדעת מראש למה אתם נכנסים. אם ל"היא תמות מחר" לפחות היה את ההומור השחור, "אטלנטיס" נשען יותר על הויזואליות. אם עלילתו של "היא תמות מחר" לא החזיק סרט שלם גם כאן העלילה בקושי קיימת אך אם זאת מצדיקה את הזמן הארוך שלו. עלילתו עוסקת במזרח אוקרינה של 2025, חייל הסובל מהפרעה פוסט-טראומטית מתיידד עם מתנדבת המקווה להחזיר שקט לחברה מוכת מלחמה.
במה שהסרט לוקה בגזרה הדרמטית, מפצה בהרבה באמצעות הצילום המרשים ומה שהצליחו לבצע. סצנות סטטיות בוואן שוט אולי רחוקות מלהיחשב הישג רציני אך אם תיקחו בחשבון את העיצוב ההפקתי של אוקרינה הפוסט-אפוקליפטיים המרשימה בגודלה. תקבלו את אחד מהיצירות היותר פיוטיות שראיתי השנה. בגלל שהדמויות נמצאות רחוקות מאיתנו מבחינה פיזית ורגשית אנו נשארים עם השוטים הללו ומגוון הרגשות שמביאות עימם, למרות הריחוק כשדורש מהשחקנים לתת מעצמם יותר הם מאה אחוז מחיובים בין היתר אני יכול לציין את סצנות הטווח או סצנת ההתמוטטות של החייל שריסקה אותי והמערכת היחסים הנבנת בין החייל והמתנדבת מרגישה אותנטית. למרות שמדובר בקריאת השכמה לגבי עתיד זוועתי, ברגעיו האחרונים מראה שגם במקומות האפלים ביותר ניתן למצוא אור.
____________________________
הגענו לסיומו של מהדורת פסטיבל כלל לא שיגרתית, בתקופה זאת יותר מתמיד חשוב להודות לצוות היח"צ הנהדר שעזר במהלך הפסטיבל. למארגנים שלמרות המכשולים שניצבו בפניהם הצליחו להרים פסטיבל שלא היה מבייש את קודמיו ולכם קוראי הנאמנים שקראתם, מחכה בקוצר רוח לראותכם במסדרונות הסינמטק עד אז הרבה בריאות.
// התמונה הראשית מתוך "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" | באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים
Film Castle 