אפילו לנטפליקס יש את הבלוז (ומועמדים בטוחים לאוסקר)

"הבלוז של מא רייני" (צילום:Netflix)
"הבלוז של מא רייני" (צילום:Netflix)

ויולה דיוויס אדירה בתפקיד הראשי, צ'דוויק בוזמן המנוח נוגע ללב בהופעתו האחרונה, ומשחק מעולה מקיר לקיר הופך את "הבלוז של מא רייני" ליותר מעוד מחזה מצולם. הוליווד תעוף על זה

20 בדצמבר 2020

מא רייני היתה מחלוצות הבלוז באמריקה, ואף זכתה בכינוי "אם הבלוז". אוגוסט ווילסון, שכתב את המחזה עליה, היה מבכירי המחזאים השחורים באמריקה, וזכה בשני פרסי פוליצר ועוד המון פרסים יוקרתיים. את העיבוד הקולנועי למחזה הפיק דנזל וושינגטון, שאילו היה אנגלי כבר מזמן היה מקבל תואר אצולה. אבל אנחנו התכנסנו כאן לרגל צ'דוויק בוזמן ("הפנתר השחור"), שמת מסרטן זמן קצר אחרי הצילומים.

בוזמן רזה מאוד, כנראה בשל המחלה, אך מלא חיוניות ואנרגיה בתפקיד חצוצרן שאפתן וגנדרן שרוצה להשתחרר מצילה של הזמרת (ויולה דיוויס) שאותה הוא מלווה, ולהקים להקה משל עצמו. הוא לא נשמע כמו הפנתר השחור, הוא לא נראה כמו הפנתר השחור, והוא מעצב תפקיד מורכב, גמיש, עשיר בניואנסים ונוגע ללב, לא רק בגלל הידיעה שזה תפקידו האחרון. אין סיכוי שבוזמן לא יזכה במועמדות לאוסקר. וגם דיוויס תקבל מועמדות כי כמו בוזמן, היא מעצבת דמות שונה מאוד ממה שראינו עד כה, והיא אדירה.

המחזה מתאר סשן הקלטות באולפן בשיקגו ב-1927, שבמהלכו נוצרת מתיחות בין הזמרת הוותיקה, שדורשת שהכל ייעשה כרצונה, לבין החצוצרן הצעיר שמתעקש לנגן צלילים חדשים בניגוד לדעתה ולדעתם של שלושת הנגנים הנוספים. רובד נוסף של מתח מתקיים בין המוזיקאים השחורים לבין האמרגן הלבן שמנסה לרצות אותם וגם את בעליו (הלבן, כמובן) של האולפן. 

צ'דוויק בוזמן ב"הבלוז של מא רייני" (צילום: Netflix)
צ'דוויק בוזמן ב"הבלוז של מא רייני" (צילום: Netflix)

מא רייני למודת הניסיון יודעת מה היא שווה עבור הגברים הלבנים שמכניסים את קולה לקופסה ועושים הרבה כסף על חשבונה. היא נושאת ראשה בגאון, ואינה מוכנה לוותר על מילימטר, גם כשזה נראה קנטרני וקטנוני. היא שתלטנית וגסה, וכשהיא סוף סוף מתרצה ושרה, אפשר להבין למה הנגנים השחורים נשמעים למצוותה ומדוע אנשי הממון הלבנים מוכנים להתכופף בפניה – זה לא שהם מזמינים אותה להתארח בביתם.  

החצוצרן לוי גרין (בוזמן) מפגין גישה שונה – הוא מורד בה, אך מכשכש בזנבו מול בעל האולפן, בתקווה שייתן לו להקליט תקליט משל עצמו. סיפור משפחתי מטלטל שהוא מספר לעמיתיו מבהיר שזו אסטרטגיה, ושמתחת לחיוך מסתתר סכין, לא רק מטאפורי. 

פרט להצצה או שתיים מחוץ לאולפן, הסרט שומר על הסגירות של המרחב, ויש להתייחס אליו כאלה מחזה מצולם. שלא כמו "גדרות" מ-2016, העיבוד הקודם והקלוש של וושינגטון למחזה של ווילסון, "הבלוז של מא רייני" מצולם ומבוים היטב, והוא מלא אווירה מיוזעת. ג'ורג' סי. וולף הוא במאי תיאטרון מהולל ("מלאכים באמריקה") שניסיונותיו הקודמים בבימוי קולנוע היו סתמיים ביותר ("לילות ברודנטה"). הפעם הוא מתרכז במה שהוא יודע לעשות, ותחת הנחייתו כל השחקנים, ללא יוצא מהכלל, מעולים.

מועמדות בטוחה לאוסקר. ויולה דיוויס ב"הבלוז של מא רייני" (צילום: Netflix)
מועמדות בטוחה לאוסקר. ויולה דיוויס ב"הבלוז של מא רייני" (צילום: Netflix)

אז כן, מדברים כאן הרבה – מחזה הוא מעצם הגדרתו מדיום דברני – אבל וולף מוצא גם הזדמנויות לייצר דרמה מרגעים חסרי מילים. תראו, למשל, את הסצנה שבה מא רייני יונקת בקול את הקוקה קולה מהבקבוק שהתעכב, וכולם משתתקים ותולים בה מבט חושש, בתקווה שאחרי שתמצוץ את הטיפה האחרונה היא סוף סוף תפתח את פיה לשיר. 

הקודה המוזיקלית מבהירה, למי שפספס, על מה בעצם הסרט. היא לא מעודנת, כמו המחזה כולו, אבל בהחלט אפקטיבית. צפו בו כדי להכיר את יצירתו של ווילסון (וושינגטון מתעתד להביא למסך את כל מחזותיו) אך בעיקר בשל המשחק המצוין מקיר לקיר.

★★★☆ 3.5 כוכבים
Ma Rainey's Black Bottom בימוי: ג'ורג' סי. וולף. עם ויולה דיוויס, צ'דוויק בוזמן, קולמן דומינגו. ארה"ב 2020