"הקוף של מפעיל תיבת הנגינה הוא זעיר קומה, ומשום שנלקח מעולם פראי, מטבע הדברים הוא נפעם מהעולם האדיר שסובב אותו. בכל בוקר קשישה מקסימה מלבישה אותו בבגדים נאים, היא מלבישה לו וסט קטיפה אדום המקושר בכפתורי פנינה, ובתרבוש אדום נאה עם ציצית משי. היא נועלת לו נעלי ברוקדה מתעגלות בקצה והוא מקבל תיבת נגינה עדינה מצופה זהב על שרשרת יפיפיה שעונדים סביב צווארו, וצווארו שלו בלבד. ובכל פעם שהוא יוצא אל העיר כדי להופיע הוא חושב "איזה בחור רב עוצמה אני. ראו באיזו סבלנות כולם מחכים רק כדי לראות אותי רוקד. ובכל מקום שאיליו אלך" – הוא חושב, "על תיבת הנגינה הזאת לבוא אחרי ועמה גם גבר מסכן ורמוס. ואם אני אבחר שלא לרקוד, הרוכל העלוב הזה יגווע ברעב. ובכל פעם שאני מחליט לרקוד, בכל פעם הוא חייב לנגן. בין אם ירצה בכך או לא".
את המשל הזה מספר איל התקשורת, המליארדר וויליאם רנדולף הרסט להרמן מאנקייביץ', עיתונאי בעל שם, מבקר תרבות ובעיקר תסריטאי מבריק מבכירי בניה של הוליווד הצומחת שהיה ידידו ובן חסותו בדרך אל דלת היציאה, שניות לפני שהוא זורק אותו מהבית כדי לא לפגוש אותו שוב. מאנקייביץ' הגדיש את הסאה באותו ערב, בארוחה מפוארת ומלוקקת אליה הופיע באיחור באחד מאולמות הנשפים בסאן סימיון, אחוזתו הענקית של הרסט, שיכור לחלוטין ובמהלכה הציג בהתרסה את סיפור הדראפט הראשון של הסרט אותו כתב עבוד אורסון וולס. הסרט "האזרח קיין" מתאר כזכור את סיפור חייו של הרסט ומציג אותו באור ביקורתי, אפילו לועג. הרסט, כזכור מאוד לא אהב את הסרט ועשה הכל, בחוסר הצלחה למנוע את הפקתו, הפצתו והקרנתו.
המשל, שמוזכר כמה פעמים לאורכו של "מאנק" מתאר באופן מדויק, יצירתי וציורי מאוד לא רק פרק חשוב בדברי ימיו וגורלו של אחד מבכירי התסריטאים של הוליווד בימי המעבר מהסרט האילם לקולנוע המדבר, מי שהיה אמן המילה, מוכשר כשד ורווי מידות רעות כמוהו, אולי הכותב המתוגמל ביותר בסביבה ואחד המשפיעים בשנות השלושים-ארבעים, אלא אולי גם את סיפורה של השיטה האולפנית כולה שאחזה את אזרחי בירת הקולנוע בגרונם. יש אמנם כוכבים נוצצים שחושבים שהם עומדים במרכז העניין והתעשיה, אולי העולם כולו סובבת סביבם. אבל תמיד תמיד, בפירמידה הקפיטליסטית מושחזת הקצוות יהיה מישהו מעליהם שבעצם מחליט לטוב ולרע, איזה ראש לרומם ואיזה להתיז. "האזרח קיין" שובר החוקים התנפץ על תחנות הרוח של הסדר והמוסכמות המתגבשים ויוצריו אורסון וולס ומאנקייביץ' עצמו שילמו את המחיר, כל אחד במטבע שלו.
"מאנק", סרטו המהפנט של דייויד פינצ'ר המנסה לעקוב אחרי תהליך הכתיבה של תסריט "האזרח קיין" אינו מתיימר להיות נאמן לפרטים בעיקר משום מירכוזו למעשה רק בדמותו של מאנקייביץ'. הוא נאמן כמעט לחלוטין רק לצד אחד בוויכוח שניטש בין וולס למאנק ולמעשה בין כל תסריטאי לבמאי שלו ובעצם גם בין התאורטיקנים ומבקרים של הקולנוע, אנדריו סאריס ופאולין קייל למשל, שהפכה את "האזרח קיין" לטוב שבסרטים. מי ההורה האמיתי של הסרט ומתי הוא בעצם נולד. להלן עוד גרסה לשאלת הביצה והתרנגולת. לקהל, אגב זה באמת לא אכפת או כדברי רט באטלר במקום אחר " Frankly my dear, I don't give a damn ". ובהעדר התיעוד המדויק, הסרט שמעמיד לנו פינצ'ר על פי תסריט של אבא שלו, הוא למעשה סיפור הריקבון ההרסני המתפשט בהוויתו של יוצר המשתכשך בגאוניותו ומודע לה שבאמת חושב שאין לו גבולות ומגבלות. ועולם הבדיה הנפלא שהוא יוצר יכול להכניע את העולם המוחשי שמסביבו. להכניע ולעיתים קרובות גם לפגוע.
המחוייבות התורשיתית של "מאנק" ל"קיין" מתבררת כבר מרגעים ראשונים של הסרט שנע בין שתי תקופות בחייו של מאנקייביץ'. כמו ב"קיין" בו מנסה העיתונאי לברר מה זה-מי זה "רוזבאד" וכך הולך בעקבות סיפור חייו של איל התקשורת כך גם כאן מדלג פינצ'ר הלוך ושוב בפלאש באקים משנות העשרים המאוחרות לשנות השלושים ולתחילת שנות הארבעים, ימים בו נכתב, בענן של אלכוהול וכאבים הסיפור של "האזרח קיין". מאנק שוכב במיטה שבור אחרי תאונת דרכים, מוקף אחות המטפלת בו ומזכירה המדפיסה את הטקסטים שהוא יורה לאוויר העולם ויולד בייסורים לא מעטים את הסיפור של מי שהיה ידידו והמצנט שלו ואותו הכיר טוב מרבים. מידי פעם הצופים מוקפצים אחור כדי לבחון את שורשי הסכסוך שפער בניהם את התהום הגדולה שנבקעה בשל השימוש המניפולטיבי בכוחה של המדיה לצרכים פוליטיים וגם למרות הקשר האפלטוני האינטימי שנוצר בין מאנק ומריון דייויד, אהובתו ובת טיפוחיו של הרסט.
היתרון של "מאנק" הוא גם החיסרון שלו. מחד הוא עוסק בקודש הקודשים של הקולנוע, פלא פילמאי שבמשך עשרות שנים נחשב לראש וראשון שבסרטים, הציע תבניות לאלפי דימויים סינמטיים שנקרעו ממנו, קיבע אופנות צילום, עריכה, פס קול וכמובן כתיבה מתנייעת על פני זמן ומקום. מאידך הוא מוכר לפחות ופחות צופים בעולם קולנועי שבו שולטים היום יצורי מארוול ו-וונדר מנצ'ים של פעלולי מחשב, וגדודי צופים הולכים וגדלים שאפילו טרנטינו הוא היסטוריה מתרחקת בשבילם ושמעם של צ'ארלס פוסטר קיין, סוזן אלכסנדר, לילנד, ברנשטין ואפילו אורסון וולס עצמו הוא הדהוד עמום שאולי אפילו את שמעו מעולם לא שמעו. אוקסמורון זה הופך את "מאנק" לחוויה מרתקת השמורה בעיקר ואולי רק למשפחה הקרובה של סינפילים שיודעים במה מדובר ומכירים את הביוגרפיות או החומרים שהשאירו אחריהם וולס, ג'ו מאנקייביץ' האח הצעיר והמפורסם יותר של הרמן, לואי ב. מאייר, אירווין ת'אלברג, ג'ון האוסמן, בן הכט, והרמן מאנקייביץ' עצמו הממלאים כאן את העלילה.
יש כאן המון פרטים על המתרחש מסביב לעבודת הכתיבה ולנסיבות שהביאו את מאנק לגמר חשבון עם הרסט ואפילו עם ידידת הנפש שלו מריון, בת הטיפוחים של איל ההון, על האווירה, הפוליטיקה, מאבקי הכח, הנפילות וההצלחות. נמצא כאן הרבה עדויות על ימי הפאר האולפני שהניחו יסודות לאימפריה הקולנועית המתפרקת היום, עדויות מצולמות שהן מטעמי שף למי שמכיר את הסביבה והדמויות שפעלו בה. אבל להדיוטות שחומרים ארכיונים אלה אינם אומרים דבר תתלווה במהלך הסרט תחושה ניכור של נכד הסועד, כפוי הכרח את סבו בפגישת מחזור שלו. השיאים הדרמטיים כאן שייכים רק לאוהבים, למעורבים, ליודעי דבר.
ומה שנשאר, למי שבכל זאת יחפוץ לחפור, אלה הערות עם טעם פוליטי על כוח ושימוש נלוז שלו, על הסכנה והציניות שבשימוש בפייק ניוז, כן טראמפ ועוד כמה ראשי מדינות קרובות ורחוקות לא המציאו את זה בדרך לשלהב את לבבות ההמונים ולגייס הצבעתם, על הקשר בין הון ושלטון ואולי הוכחה נוספת ביכולות המאגיות של הקולנוע לבנות מציאות בדויה שנראית ממש כמו מציאות אמיתית, גם כשהיא אינה כזאת.
דייויד פינצ'ר הוא במאי שאת סרטיו אני אוהב במיוחד, גם כשלעצמו וגם כממשיכו של היצ'קוק. הוא היה בכיתה ורשם סיכומים כשלמדו על המייסטר הזקן ויודע, אולי יותר מאחרים ליישם את התאוריות והפרקטיקות של סרטי מתח מעולים. "שבעה חטאים", "המשחק" (ענק !!), "מועדון קרב", "החדר", "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", "זודיאק" וחלקו ב"בית הקלפים" בטלוויזיה רק יעידו על כך. גם כאן הוא מוכיח שאפשר לערבב היטב בשפת קולנוע מיומנת ומלוטשת את הסגנון של שנות השלושים-ארבעים והסרט האפל עם יכולות של עריכה מודרנית קצבית ומהפנטת לפרקים. כן, הצלם אריק מסרשמיט עושה כאן פלאים והעריכה של קירק באקסטר מעניקה תנופה. אבל בחזית המאבק עומד, שוב שחקן נפלא שהמניירות רחבות המעוף שלו יקרבו אותו ללא כל ספק שוב אל פרס האוסקר השנה.
אכן, להלן עוד סרט של גארי אולדמן שנושם לאחרונה עמוקות בין תפקיד מנופח וגדול מהחיים אחד למשניהו. רק לפני שלוש שנים זכה באוסקר ובפרסי איכות אחרים על תפקידו כווינסטון צ'רצ'יל ב"שעה אפלה" ועכשיו הוא חוזר על סטרואידים לתפקיד מאנקייביץ'. זה בהחלט תפקיד שעושה רושם, מחייב השקעה מקסימאלית בעיצוב הדמות האקסנטרית, הצינית, המתוחכמת שבזה לסביבותיה ונדרסת ע"י המציאות, בעיקר בסוף ימיה. אולדמן אהב תמיד לגלם דמויות שצורבות את שולי החברה, החל מגילום דמותו של סיד וישס ב"נאנסי וסיד" ג'ון אורטון ב"זקוף ת'אוזן", דרייפוס ב"כוכב הקופים" והרבה סרטים בניהם. וככל שהוא מתבגר גם המשימות הולכות וכבדות. מאנק היא דמות תיאטרלית, מורמת מעם אבל אולדמן מצליח, מידי פעם לנפוח בה גם אנושיות ולהיזהר לא להפוך אותה לפלקטית.
לידו צוות של שחקני תמיכה ובולטת בהם היא אמנדה סייפריד בתפקיד מריון. היא בונה דמות חמה, אנושית, ממלאת נפלא ובאופן אינטליגנטי את תפקיד הבובה הבלונדינית המטופשת שמודעת לחסרונותיה ומעוררת, לכן אמפתיה רבה אל מול מקומה במערכות היחסים הנפרשות כאן. עוד שחקן בתפקיד חשוב אך קטן שעושה עבודה מעולה הוא צ'ארלס דאנס הוותיק בתפקיד הרסט. קר, מדוייק, מינימליסט ומרשים. לטום ברוק כאורסון וולס יש תפקיד זעיר מידי כדי להעריך, ארליס האוורד כלואי ב. מאייר, פרדיננד קינגסלי כאירווין ת'אלברג, סאם ת'רוטון כג'ון האוזמן המפיק שמחבר בין וולס למאנק וטובי ליאונרד מור כדייויד או. סלזניק מציעים רק קריקטורות לבעלי התפקידים המרכזיים בהוליווד האולפנית, והנשים טאפנס מידלטון כאשתו (אגב, שרה אהרונסון), מוניקה גוסמן כאחות הטיפולית וליילי קולינס כמזכירתו, בהחלט ממלאות את תפקידן הצנוע בקרב.
התחושה לאורכו של כל הסרט היא של התבוננות באלבום תמונות משפחתי שמעניין בעיקר את אבא, אמא והדודות המזדקנות ואולי גם שכן וותיק אקראי שמכירים את הפרצופים הניבטים מהדפים המצהיבים בשחור-לבן ופחות את המעלעלים המזדמנים, אפילו אלה שחייבים להנהן בראשם באמפתיה מופגנת. אפשר לראות כאן מפגן ממורק של יכולות, אך זה מפגן פרטי התחום כולו רק לחצר המשפחתית המצומצמת.
"מאנק" – 8 בסולם אורשר
Mank
(נטפליקס)