"ריימונד אל בידאוויה", הוט 8, ראשון, 20.12, 21:00
בסופו של הסרט (הטוב) אתה יוצא בתחושה שאינך יודע לגמרי מי זו ריימונד. שתחת פני השטח מבעבע איזה צער גדול, תסכול גדול, חוסר שביעות רצון עצמית רב, שלפרקי זמן קצרצרים קיבלת הצצה אליהם, נפתחו אליהם אשנבים קטנים, אבל במהירות גדולה, לפני שהספקת לצייר לעצמך איזו תמונה, נטרקו בחזרה וכוסו ונצבעו בשלל הצבעים של השוק, של השפה, של החום הרותח בין האנשים, בין הקהל לזמרת, וריימונד האישה מתרחקת ונעלמת מאחורי כל אלה.
אולי זה נובע מכך שיעל אבקסיס יצרה את הסרט. יעל התל אביבית (מרשפון), הברנז'אית, העדינה למראה, שעל פניו שונה מכל אלה. יעל אבקסיס היא בתה של ריימונד, ואת הסרט יצרה כבת שמספרת על אמא. לא כאדם מהצד שאינו מכיר ולא פגש את ריימונד ומן הסתם שאלותיו יהיו תובעניות וחודרניות יותר, וחסרות את הפילטר המגונן שטבוע בבן/בת משפחה אוהבים.
את ריימונד עצמה הכרתי יותר כאמא של יעל אבקסיס ופחות כאומנית. לפני הצפייה בסרט לא הכרתי את הביוגרפיה המקצועית שלה. באופן מעורפל, מרוחק, ידעתי רק שריימונד היא זמרת, אבל על ההצלחות שנחלה והפרסום שזכתה לו לא ידעתי. תסלח ריימונד לבור, אבל חשבתי - כשחשבתי עליה - שמרחב המחיה שלה מצטמצם לחתונות וחפלות מקומיות. האפשרות שהיא מרקידה מאות על מאות אנשים באולמות ענק, וכשהיא עולה על במות - בארץ ובחו"ל - הקהל נכנס לאקסטזה, לא עלתה על הדעת.
גם הריחוק שלי מהמוזיקה הערבית תרם את חלקו. הטקסטים נוטפי הדבש, הנשפכים כמפלים כל שורה ושורה (שברת את לבי, געגועים הפילו אותי למיטתי וכיו"ב), מנעד רבעי הטונים - בן פולין ותל אביב גדל בדרך כלל הרחק מכדי לפתח עניין ואורך רוח כלפיהם. לפחות את החלל הזה ממלא הסרט היטב: ריימונד באולמות ענק, גם באולמות קטנים יותר, דמעות הקהל, ריימונד פוסעת ברחובות פריז, בשוקי מרוקו, האנשים מזהים אותה ורצים לחבק.
ואז ריימונד במטבח. מקלפת בצל. שוטפת אפונה. חותכת שומר לפרוסות. מתוודה באי־רצון על חוסר האושר שהיא אוגרת בתוכה כל חייה. על הצער. על הרעיה והאם הכושלת שהיא טוענת שהייתה כל חייה. והבעל הראשון שעזב. ואז היא חוזרת אל העוף שתכף תבשל באפונה וזיתים. ושוב על הבמה. מדלגת בנשימה אחת בין תשואות הקהל לבין הבכי על בנה השני, אחיה של יעל, שמחזיק כעס גדול כלפיה כבר שנים רבות.
צריך לעצור את הנשימה, להספיק, לא ליפול מהמרכבה הרגשית הזו הדוהרת במרוץ הזה. ואז אתה תופס שבעצם שפע שאלות נותרו כאן פתוחות. שהסיפור מלא חורים. מתי בעצם הפכה ההצלחה לאויב שהבריח מחייה את בעלה הראשון, אהבת חייה? מתי נולד הבן השני? מי אביו? מה החסירה ממנו שמילא אותו בכעס כזה כלפיה?
ביוגרפית קשוחה יותר מיעל, בתה של ריימונד, הייתה מתעקשת - בנימוס - על תשובות. יעל מפנה את תשומת לבה הקולנועית לניסיונות לנחם את אמה. מעט מצליחה, לא מעט לא מצליחה. מי שמפסיד כאן הוא הצופה, שמקבל סיפור ססגוני, שחושף רק בהצלחה חלקית את האישה ששמה הוא ריימונד אל בידאוויה.
לראות או לוותר: לראות למרות החסרונות. מצעד של צבעים שלא רואים כאן כל יום.
"להישאר במשחק", כאן 11 דיגיטל
הם בני 80 פלוס, בעלי עבר תיאטרוני מפואר, שלא מוכנים להיכנע לגילם ועושים הכל כדי להמשיך להופיע על הבמה. זהו נושאה של סדרת הרשת הקומית־דרמטית "להישאר במשחק". שישה פרקים לסדרה, כל פרק נמשך בין שש לשבע דקות, ובתפקיד עצמם משתתפים ליא קניג, גבי עמרני, אברהם סלקטר, אלברט כהן, יוסי סגל ומרים זוהר.
צפיתי בשני פרקים שבהם הופיעו קניג ועמרני. תמיד נחמד לפגוש אותם. גם בגיל 80 פלוס הם עדיין יודעים לתת הצגה. אבל הסדרה עצמה חיוורת, צפויה, חסרת הברקה אמיתית, מעודנת מכדי לנשוך את הסביבה בביס חזק כמו שצריך. הסביבה מתייחסת אל השחקנים הקשישים כאל סחורה ישנה, שלא מבינה את הנאמר לה, שבדעתה אין כבר צורך להתחשב. שב בשקט, תהיה זקן, אנחנו כבר נעשה מה שצריך, אומרת הסביבה.
מטוב לב והתחשבות אני אחסוך מהקורא את הדיון על פוטנציאל הקשישים לתרום לחברה. רק חשוב לציין שגם צעירים לא תמיד פוגעים. עובדה: הם יצרו את הסדרה הזו.
לראות או לוותר: לא לראות. סתמי.