גם בשנת הקורונה ראיין מרפי נותר אדם מאוד-מאוד עסוק. מדויק יותר לטעון שהוא משמש כשליט העל היחיד במדיה הקווירית בתרבות האמריקנית העכשווית. בשנת 2020 הוא חתום כיוצר על שש סדרות טלוויזיה פעילות, בחמש מהן הוא כותב ובארבע מהן הוא גם מביים. בנוסף הוא הפיק השנה שני סרטים: הדוקו "אהבה סודית" על מערכת יחסים לסבית ממושכת ומוסתרת, ו"הנערים בחבורה" עיבוד קולנועי שני למחזה מ-1968 שפרץ דרך בייצוג קווירי. כל זה מעלה שאלה חשובה: מה עושים בזמן הפנוי? אומנם למרפי ולבן זוגו נולד לפני ארבעה חודשים ילד שלישי, אבל כמה זמן כבר יכול לגזול הטיפול בתינוק בן יומו? מדוע לא לנצל את השעות המתות כדי להפיק ולביים סרט נוסף?
"הנשף" (The Prom), שעלה היום (שישי) בנטפליקס, הוא מיוזיקל קומי ששייך למסורת פופולרית של ה"הבה נעלה מופע". בהתאם למקובל, הוא שופע ברגעים שחושפים את הפער בין הברק והזוהר של ההופעה למה שמתרחש מאחורי הקלעים, בעיקר בהקשר הדרמות הפרטיות של המשתתפים. בנוסף, ובאופן מהותי לתכלית קיומו של הסרט, הוא גם שופע במסרים חיוביים של קבלת האחר והקווירי, בדרך שאמורה להקנות לו רלוונטיות תרבותית-פוליטית. הכוונות טובות, אך זהו מוצר סינתטי למדי, שנסמך על תועפות ברק וזוהר שאינן מאוזנות במה שיכול להקנות לדמויות ולסיטואציות עומק רגשי.
"הנשף" הוא עיבוד למיוזיקל מ-2016 שהגיע לבמות ברודוויי ב-2018. המקור הוא סיפור שהתרחש לפני עשור במיסיסיפי ובו נאסר על בוגרת תיכון לסבית בשם קונסטנס מק'מילן להגיע לנשף הסיום עם בת זוגה. לאחר שבית המשפט הכריע שזכויותיה החוקתיות של התלמידה נפגעו, העדיפו בוועד המנהל של בית הספר לבטל את הנשף לכל התלמידים, ולא לשבש את סדרי העולם השמרניים. מבלי להיכנס לתוך כל פרטי הפרשה, היא משכה לא מעט תשומת לב של סלבריטאים מהקהילה הלה"טבית כמו אלן דג'נרס, וונדה סייקס ופרז הילטון, שהתגייסו לתמוך ולפצות בדרכים שונות את נערה שקופחה.
רוח ההתגייסות הסלבריטאית ניכרת גם בצוות השחקנים המרשים שגויס לעיבוד הטלוויזיוני וכולל את מריל סטריפ, ניקול קידמן וג'יימס קורדן. נטפליקס לא חסכו בתקציב ההפקה, אך התוצאה הסופית לא נראית קשורה ולו לרגע לעולם האמיתי. הסרט מתרחש כולו במה שנראה כבמה נוצצת יתר על המידה, שעליה נעות דמויות שרק לעיתים נדירות חורגות מרמת הפלקט.
בפתיחת הסרט המשבר של הנערה אמה נולאן (אלן פלמן), מסורבת נשף לסבית מעיירה קטנה באינדיאנה, כבר נמצא בעיצומו. הדגש של הפתיחה אינו על המתרחש בעיירה השמרנית אלא על עולם הזוהר של ברודוויי. דיוות התיאטרון די די אלן (סטריפ במפגן קאמפ) ובארי גליקמן (ג'יימס קורדן) מופיעים בבכורת מיוזיקל סר טעם על הנשיא רוזוולט ובת זוגו אלינור. זמן קצר לאחר סיום המופע מוכרע גורלו בביקורת אכזרית ב"ניו יורק טיימס".
שני השחקנים מוצגים כקריקטורות נרקיסיסטיות נטולות מודעות עצמית. בערב המתחיל בזוהר ונגמר במפגן רחמים עצמיים חוברת אליהם השחקנית אנג'י דיקנסון (קידמן) והשחקן בוגר ג'וליארד, הנמצא "בין עבודות", טרנט אוליבר (אנדרו ראנלס). ברגעי הדכדוך והאלכוהול נולד הרעיון לנסוע לעיירת השומקום באינדיאנה, להציל את המקומיים מבערותם, ולמנף את זה כדי להתניע את הקריירות המדשדשות בברודוויי.
הדגש הרב שניתן להיבטים המגוחכים בדמויות מפתיע. אלן, כאמור, היא דיווה. דיקנסון מיני דיווה. גליקמן ואוליבר הם קווירים. נדמה שהסרט מתחיל באימוץ עמדה שהופכת את ההתייצבות לצידה של הצעירה ללא יותר ממפגן אגו יהיר. אבל זו, כמובן, רק ההתחלה והתחתית שממנה הדמויות מתחילות להשתנות. בהדרגה אנו צפויים לגלות את הסיפורים האישיים של הדמויות והן תתגלנה בפגיעותן "האנושית". מה שמתחיל בתפיסה ילדותית ושטחית של כוח הזוהר לשנות דעות שמרניות, מתגלה כמאמץ אמיתי עבור הדמויות שצריכות להשתנות.
כל זה ברמת העיקרון, הבעיה היא במרחק בין המטרה ומה שמושג. במהלך הסרט יש 15 שירים: 17 נאמברים מוזיקליים (ועוד שני שירים בכותרות הסיום). כל כמה משפטים הדמויות פוצחות בשיר נוסף, ולכן לא מעט תלוי כאן ביכולת של השירים להצחיק ולרגש. התוצאות, בלא מעט מקרים, לא מזהירות. השמות של הפזמונאי סטיבן סונדהיים והכוריאוגרף בוב פוסי נזרקים לחלל האוויר, ויש מחוות ברורות לתרומתם של שני ענקים אלו למיוזיקל האמריקני. אך מילות השירים של צ'אד בגולין אינן משתוות לאלו של סונדהיים, ונדמות יותר כניסוחים פרוזאיים שהודבקו למוזיקה וישכחו במהרה. הכוריאוגרפיה בכללותה היא של גודש תנועה וצבע הרחוקה מאוד מהאלגנטיות הסקסית של פוסי (גם אם יש סצנה שלמה שבו "ניקול קידמן עושה פוסי").
"הנשף" אינו נטול הנאה. במיוחד למי שמתחבר לגליץ' בסגנון מרפי, או שיש לו חסך במיוזיקלס חדשים, או שעבורו המסר החיובי ינצח את מגרעות הביצוע. המלצתי היא לנצל את יתרון הצפייה הטלוויזיונית לצפיית ניסיון. אם אחרי רבע שעה אין תחושת מיצוי, אפשר להמשיך בבטחה לשעתיים הבאות.
