החיים הם מה שקורה לך בזמן שריאן מרפי מייצר תכנים. רק בתקופה האחרונה עלו בנטפליקס "הוליווד", "ראצ'ד", "הפוליטיקאי" ו"הנערים בחבורה" פרי עטו. לא מספיק לכם? בסוף השבוע הזה עולה גם סרט בשם "הנשף" שביים, ולאור חוזה הענק שלו עם שירות הסטרימינג - היד עוד נטויה. לא מתאים לכם? לכו לקולנוע וחפשו סרט אחר (הא, אופס).
"הנשף" הוא מיוזיקל המבוסס על הפקה בימתית בשם זהה, שעלתה בהצלחה לפני כמה שנים. כמשתמע מן השם, העלילה מתרחשת סביב אחד מרגעי השיא בחייהם של בני נוער אמריקאים, ונעה בין שתי זירות שונות.
אנחנו מתחילים בניו יורק, בה כמה כוכבים דועכים מתמודדים עם כישלון המחזמר החדש שלהם. מגלמים אותם כמה שחקנים שהקריירה שלהם דווקא משגשגת כתמיד - מריל סטריפ, ניקול קידמן וג'יימס קורדן, אחד מצוותי השחקנים הכי נוצצים שהיו בהפקה מקורית של נטפליקס.
בעקבות הכישלון, מחפשים נציגי האליטה הניו יורקית דרך לחזור לתודעה, ומחליטים לנסוע לאינדיאנה, מעוז תמיכה מובהק של המפלגה הרפובליקאית. שם, מתברר כי אחת מן התלמידות החליטה להזמין לנשף את יקירת לבה, מה שהוביל למחאה חריפה ולביטול האירוע. מעניין כי האחראי לכך אינו מנהל בית הספר, שדווקא תומך באהבה החד-מינית, אלא ועד ההורים - גוף שלא פעם בשנים האחרונות מוצג בידי הוליווד כמקור של רוע.
הכוכבים הניו יורקים, בהיותם ליברלים יפי נפש, מחליטים להתגייס למען שתי התיכוניסטיות ולאפשר להן ליהנות מהנשף בצורה זו או אחרת - וכל זה קורה על רקע הרבה שירים וריקודים: יש מחזות זמר בהם המוזיקה היא רק אתנחתא, אבל "הנשף" הוא אחד מאותם סרטים בהם כמעט כל הדיאלוגים מוגשים בשירה.
מסורתית, המיוזיקל הוא אחד הז'אנרים הכי אנושיים וטובי לב בנמצא. "הנשף", לעומת זאת, כמעט גובל במיזנטרופיה. כרגיל בקולנוע האמריקאי, הוא מציג את רוב המקומיים השמרנים שבו בצורה מתנשאת ומזלזלת, אבל גם הצד השני זוכה לקיתונות של בוז. הכוכבים הניו יורקים מתוארים כלוזרים אנוכיים ומניפולטיביים, שמשתמשים בנערה מאינדיאנה רק למטרות קידום אישי. איך שלא תסתכלו על זה, הרבה אהבת אדם אין כאן.
בעיה נוספת: "הנשף" מתיימר להיות סרט עם מסר, כזה שמעמיד דמויות לסביות במרכז הבמה ומבהיר לאמריקה כולה, אם לא לעולם כולו, שאהבה זו אהבה ולכולן מגיעות אותן זכויות. אלא שצמד הנערות נותרות כאן דמויות משנה לא מפותחות. הגיבורה, בגילומה של ג'ו אלן פלמן האלמונית, עוד זוכה לכמה רגעי חסד - אך יקירת לבה, אותה מגלמת אריאנה דבוז, היא דמות סתמית ואפרורית להחריד, כזו שכמעט לא ניתן להרגיש בקיומה. בסופו של דבר, גם היא וגם אהובתה הן לא יותר מסטטיסטיות בסיפור הזה.
ויש גם בעיה אמנותית: סרטים מוזיקליים במיטבם כשהם גדולים מהחיים, אבל כאן זה לא קורה. צריך לציין לטובת "הנשף" שהוא לא תיאטרלי, אבל מנגד, התוצאה גם לא קולנועית במיוחד, והכוריאוגרפיה אף פעם לא מתרוממת לגבהים מרגשים.
עם זאת, יש בסרט גם שלוש מעלות שמאפשרות בסך הכל לצלוח את הצפייה בו בנעימים. דבר ראשון: השירים של המיוזיקל הזה יפים, והאיכות שלהם נשמרת גם בעיבוד הקולנועי. הדבר נכון בעיקר לגבי הנאמבר המרכזי, "I Just Want to Dance With You", שראוי לחרוש אותו בספוטיפיי גם הרבה לאחר הצפייה.
מעלה שנייה: האיכות של צוות השחקנים והשחקניות. האם ראינו פעם סרט רע עם מריל סטריפ? האמת שכן, אבל זה קורה לעתים נדירות, ולא הפעם. השחקנית במיטבה כרגיל, ובצידה פורח שם קצת פחות מוכר: קיגן מייקל-ביי, שמוכר בעיקר מהטלוויזיה ותפקידיו הקולנועיים המשמעותיים עד כה היו כמדבב. השחקן המקסים מגלם ב"הנשף" את המנהל, שמורד בנורמות המקומיות ונלחם בוועד ההורים כדי להגן על תלמידותיו, ועושה זאת בצורה כובשת.
בשלב מוקדם מתברר כי המנהל מעריץ את הכוכבת בגילומה של סטריפ, ואף שהיא מבוגרת ממנו בהרבה, עם הזמן מתפתחת ביניהם מערכת יחסית שהולכת לכיוון הרומנטי.
אנחנו רגילים לראות סיפורים הוליוודיים על גברים שיוצאים עם נשים צעירות מהם בהרבה: זו אחת הקונבנציות הנושנות בתעשייה, ולרוב עושים לה רומנטיזציה. הכיוון ההפוך, לעומת זאת, פחות נפוץ, וגם אם כן, הוא מתואר כדבר פרוורטי, כשהאישה מוצגת כ"טורפת", "מילפית" וכיוצא בכך.
"הנשף", לעומת זאת, מתנער מכל זה, ומציג את הרומן בלי שום תסביכים, ובצורה טבעית, חיננית וקסומה בדיוק כמו סטריפ וקיגן מייקל-קיי עצמם. אז בכל הקשור ליחסים חד-מיניים, הרי שכנהוג בהוליווד, הסרט הרבה פחות מתקדם ומשמעותי ממה שהוא מתיימר, אבל לפחות הוא מיטיב להוכיח שלאהבה אין גיל.
