בראשית היתה "השיר שלנו" - טלנובלת נוער מתוקה ומודעת לעצמה שערבבה מציאות והרבה מאוד בדיון, וליהקה לתפקיד הראשי בה זמרת מפורסמת להחריד שגילמה דמות שחולקת עמה את שמה הפרטי. את מקומה בתקן המדוקדק מאוד הזה ירשה "כפולה" בהובלת נועה קירל, גם היא מיקס של הרבה מאוד המצאות וקצת רפרנסים תרבותיים, וגם בה זמרת סופר-מפורסמת שמגלמת (גם) דמות שחולקת עמה את שמה. ועכשיו, "PPS" - סדרה חדשה לקהל צעיר, בשידור יומי ובכיכובו של זמר מפורסם מאוד. ואת המסלול שהתוותה נינט טייב/לוי, וששוכלל לכדי אמנות על ידי נועה קירל/ליבי/קיטי, מביא כעת אל קו הסיום יהונתן מרגי/PPS. כן, זה השם, כן, זה נאמר ברצינות לאורך כל הסדרה למרות אלף הקונוטציות הגסות ולא, זה לא ידידותי לחיפושים בגוגל בשום צורה.

ולא רק זירות ההתרחשות וקווי העלילה של "השיר שלנו" ו"כפולה" משיקים לאלה של "PPS", ששני פרקי הבכורה שלה שודרו אתמול בערוץ TeenNick בְיס, אלא גם היוצרים: אורי גרוס ויואב צפיר, שרקחו יחד את "השיר שלנו" ו"דני הוליווד", ושרקחו בנפרד הפקות מוזיקליות מרשימות (צפיר מביים את "הכוכב הבא" והשתתף בהפקת האירוויזיון בישראל) ולהיטים נוספים לילדים ולנוער (גרוס יצר בשנים האחרונות את "פוראבר", "גיבור אמיתי" ו"Oboy"). כלומר, אם ראיתם טלוויזיית נוער בעשורים האחרונים, אתם יודעים למה לצפות מ"PPS".

אוקיי, אוקיי, אין מנוס ונצטרך להסביר רגע את הטייטל הזה. PPS הוא פרסונל פופ סטאר, רובוט דמוי אדם (וליתר דיוק, דמוי אדם גמיש להכעיס בשם יהונתן מרגי), שנוצר על ידי המדענית המבריקה מולדת "מולי" אבמרסון. אגב, אם אתם משחקים את משחק השתייה על שם אורי גרוס, זה הזמן להוריד שני שוטים כי יש פה גם דמות עם שם "מיושן" שמקבל טוויסט לועזי מעודכן וגם ליהוק של קולגה לשעבר של גרוס - אניה בוקשטיין. מי שמעוניין להשתכר טוטאלית מוזמן להוריד שוט נוסף גם לציון הופעתה של חנה לסלאו בתפקיד הרצליה, אמה הדואגת-אך-מפרגנת של מולי, וסבתה של גיבורת הסדרה, גילי.

מולי וגילי עוברות להתגורר במושב מרוחק שמאוכלס, אלא מה, בעיקר בילדים זהובי בלורית ונערים תכולי מבט, אחרי שנים ארוכות של מגורים בעיר. גילי (שמשוחקת על ידי גילי נמני. בשלב זה אתם כבר בשוט הרביעי באותו משחק שתייה כי יש לנו פה דמות שקרויה על שם השחקנית שמגלמת אותה) היא ילדה חכמה, יפהפייה וטובת לב, אז כמובן שחבריה החדשים לכיתה שונאים אותה ומחרימים אותה. כדי לעודד את רוחה, אמה מכינה לה הפתעת יום הולדת: רובוט פרטי ומשוכלל שאפשר לשיר, לרקוד, לשוחח ולשחק איתו. זהו ה-PPS המפורסם, שמוקם לתחייה (אם כי צריך להטעין אותו כל כמה שעות דרך שקע USB שנמצא בעורפו) והופך במהרה לחברה הטוב והיחיד של גילי.

ובואו נדבר באמת על מרגי בתפקיד PPS. עננת הנוסטלגיה אולי מקהה את הזכרונות, אבל נינט לא הייתה תגלית משחקית בעונות הראשונות של "השיר שלנו", ולנועה קירל לקח איזה שנה להשתפשף בתפקיד הראשי ב"כפולה". מרגי של הפרקים הראשונים מבצע את עבודתו באופן נאמן, אבל הוא עדיין לא החלק הטוב ביותר בסדרה. שפת הגוף הרובוטית שלו מצוינת והפאנצ'ים שגרוס כתב לו טובים - אבל נמסרים באיזה אזור ביניים שבין רובוטיות מכוונת למשחק לא מהוקצע. אין להתפלא אם כך שבוקשטיין, לסלאו ונמני סוחבות את רוב פרקי הבכורה, ומרגי משמש בהם בעיקר כאטרקציה - הוא שר, קופץ ורוקד, מפלרטט (עם ריף נאמן, שמשחקת את - הכינו את השוט - ריף לב ארי, הנערה היחידה במושב שאיננה מרשעת גמורה) ומקסים, אבל אין בו הרבה תוכן. הדמות שלו, לפחות בתחילת הסדרה, היא לוח חלק, ולוח חלק הוא לא דבר שמרתק לצפות בו.

בנוסף, "PPS" נבדלת מ"השיר שלנו" ומ"כפולה" בקהל שהיא מדברת אליו. האחרונות הן סדרות מובהקות לנוער ולמבוגרים (לא שופטים את מי שצפה בכל "השיר שלנו", כולל עונה 4 הווירדית), אבל "PPS" נגישה ומפתה גם לטרום-טינאייג'רים, לבני 8 עד 12. היא שטופת שמש וחייכנית, לא מתעניינת אפילו קצת בניסיון להסביר את הטכנולוגיה שבמרכזה, והדמויות בה מחולקות במובהק לטובים ולרעים. ניסיון העבר מוכיח שהדברים האלה עוד יתערערו, אבל לעת עתה, "PPS" היא גם סדרה שהילדים יכולים לצפות בה בלי חשש - היא לא תפחיד אותם בצורה יוצאת דופן, תעמת אותם עם מיניות שהם עוד לא ערוכים לה (הוא רובוט, למען השם. לא רוצה לדמיין אפילו מה יעשו בסדרה כשריף נאמן תבין שהיא נמשכת לקיבורג) או תאתגר את התפיסות החברתיות שלהם. והיא גם עשויה מעולה מבחינה טכנית, כך שגם הגדולים לא יתביישו לרגע לצפות בה.

ובכל זאת, יש ב"PPS" משהו ממזרי, קורץ וחכם. גרוס ושות' לועגים בסדרה למכונת ייצור הכוכבים - שמי ישמע כמה היא כבר פועלת בישראל, מדינה שמסרבת באופן עקבי ליהנות מפופ - אבל גם קצת אוהבים אותה. הרי יש פה המחשה לא מאוד מעודנת של "לידתו" של כוכב: עד לפני רגע הוא לא היה דבר בעולם והופ, הנה הוא רוקד ושר להנאתם של בני נוער שמהופנטים מכשרונו, מראהו והכריזמה שלו. אבל עבור "PPS", האמא של הכוכב הזה איננה סוכנת תאוות ממון או מנהלי לייבל שרוצים לשטוף את מוחותיהם של בני עשרה. לא-לא, זו אמא של ממש, והיא טובה, מסורה וסופר-ערכית. הפופ ש"PPS" מדברת עליו הוא לא רק מוזיקה קצבית המיועדת לריקודים, אלא עולם תוכן שלם. והוא אולי מרתיע, ואולי הוא נראה שטחי ותפל וכבוי מבחוץ, אבל הוא גם לב תרבותי פועם. ומי שמרים את האף נוכח פופ, או ירים את האף נוכח "PPS" - יפסיד. הוא יפסיד את הדיבור והעניין הציבורי, בהחלט, אבל יפסיד גם את ההנאה הגולמית והמטופשת שבצפייה בכוכב נוער מוכשר להפליא עושה את מה שהוא עושה בצורה הטובה ביותר. וחבל.