"סיפורים מהכורסה", ימי א', 22:15, כאן 11, כאן דיגיטל
קומיקאים וסטנדאפיסטים ישראלים מתיישבים - בנפרד - מול המצלמה ומספרים על חוויות אישיות וסיפורים מתקופות בחייהם, כמו השירות הצבאי, הורות, תקופות בעלות ייחוד כמו מלחמת המפרץ והחשש מטילים, אמונה ומסורת וכיו"ב. סך כל אלה אמורים ליצור סיפור ישראלי מקורי, מצחיק ומרגש, על החיים בארץ.
צפיתי בפרק הראשון - מתוך עשרה - של הסדרה. נושאו היה השירות הצבאי. לא הרגשתי כלום. אף מיתר לא רטט בתוכי. לא מחיתי דמעה. גם צל של חיוך לא טיפס על השפתיים. המספרים כולם - טל פרידמן, שלמה בראבא, דב נבון, יעל פוליאקוב - ניהלו בינם לבין עצמם תחרות על תואר החייל הגרוע ביותר בצה"ל. מראש, אגב, הם מפסידים, כי החייל הגרוע ביותר היה כותב שורות אלו, אבל זה רק כהערת אגב. בסך הכל כאמור, אם לשוב אל המשתתפים בפרק, את המטרות הרצויות - צחוק, דמעה, ישראלי - לא השיגו.
זה לא היה נורא. לא מכעיס. לא מפיל מהכיסא. זה פשוט היה סתמי. מאוד סתמי. מהרגע הראשון ועד לאחרון סתמי. כמו אגב מרבית התוכניות שבהן מתכנסים סטנדאפיסטים “מהשורה הראשונה" בארץ, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. “סיפורים מהכורסה" פשוט רבצה על הכורסה ונמנמה.
לא יודע למה כל הסיפורים של אנשי “השורה הראשונה" היו מנומנמים כל כך ולגמרי לא מצחיקים. מישהו במערכת היה צריך לקום עוד בשלב הפיילוט ולומר, “היי חבר'ה, זה לא עובד, בואו נעצור את הפרויקט הזה". אני לא יודע למה בתוכניות הקרויות “בידור" אנחנו חייבים לראות את אותו טל פרידמן, אותו בראבא, אותה תום יער, אותה ליטל שוורץ. אם רק יבדקו יוצרי התוכנית במרשם התושבים יגלו תשעה מיליון אזרחים נוספים שלהם סיפורים מצחיקים משלהם המדגדגים בנחיריים עם ניחוח הארץ ויכולים ליצור סיפור ישראלי מצחיק ומרגש על החיים כאן. לא צריך כל יום תום יער.
לראות או לוותר: לא לראות. חבל"ז.