צ'רלי קאופמן מוכיח שוב שהוא יודע למשוך בחוטי התודעה

צ'רלי קאופמן, התסריטאי שהעצבים במוח שלו מחוברים אחרת, ריגש לאורך השנים צופים רבים ועיצבן רבים אחרים. מסרטו הראשון "להיות ג'ון מלקוביץ'" (בבימויו של ספייק ג'ונז) ועד "שמש נצחית בראש צלול" (שביים מישל גונדרי), כל סרטיו חקרו את מבוכי התודעה האנושית, ואתגרו את תפיסת הצופים לגבי מה הם רואים. הייחוד של החידות הקולנועיות האלה היה האנושיות הפגיעה של הדמויות, שבצבצה מבעד לתבניות האינטלקטואליות ולהומור העקמומי. מובן מאליו שגם כשהתיישב בכיסא הבמאי ("סינקדוכה, ניו יורק") הוא המשיך להתבונן בעולם דרך נקודות המבט הסובייקטיביות של גיבוריו המרוכזים בעצמם, וההומור נעשה יותר מדוכדך וצורב.

סרטו החדש עלה בנטפליקס בסוף השבוע, ובהתחשב באורכו ובחוסר המסחריות המשוערת שלו, קשה לדמיין שאולפן הוליוודי היה משקיע בו (כזכור, את התקציב ל"אנומליסה" קאופמן השיג באמצעות מימון המונים, והביקורות המתפעמות לא הספיקו כדי לזכות את הסרט בהצלחה קופתית). בשל פרויקטים כאלה אפשר לסלוח לנטפליקס על שטויות כמו "זוג יונים".

"אני חושבת לגמור עם זה" – עיבוד חופשי לספר באותו שם מאת איאן ריד – ממשיך את המחקר בנפתולי התודעה, וכהרגלו של קאופמן הוא משחק גם עם התודעה של הצופים, בלי לאבד את המימד האנושי. בוויקיפדיה בעברית הסרט מוגדר כדרמת אימה, ואני יכולה להבין למה הכוונה. אבל אני רוצה להבהיר שאם כך, זה סרט אימה לאנשים שאינם אוהבים סרטי אימה ושסבלו ב"מידסומר". כן, הוא מלחיץ לפעמים, אבל קאופמן משתמש בתבנית של הז'אנר כדי לבחון את תודעתו של אדם שלכוד בתוך עצמו, וזה סוג אחר של אימה. לכן בסופו של דבר הסרט יותר עצוב מאשר מפחיד.

ג'סי באקלי הנהדרת היא האישה הצעירה שחושבת לגמור עם זה, והמחשבה הזאת מטרידה אותה. "מה עם המחשבה הזאת לא פותחה על ידי, אלא נשתלה במוחי, מפותחת מראש?" היא מהרהרת בווייס אובר. "ג'ייק אמר פעם: לפעמים מחשבה קרובה יותר לאמת, למציאות, מאשר הפעולה". זה כמה שבועות שהיא יוצאת עם ג'ייק, ועכשיו היא נוסעת איתו בליל סערה לפגוש את הוריו בבית החווה שבו גדל. ג'ייק מגולם על ידי ג'סי פלמונס ("פארגו"), ואף שג'סי באקלי החליפה בתפקיד את ברי לארסון שלוהקה לפניה, יש לי תחושה שקאופמן נהנה מאוד לזווג שחקן ושחקנית שניחנים באותו שם פרטי.

בכל אופן, האישה הצעירה היא בת זוג אידיאלית שכל בחור היה גאה להציג בפני הוריו. היא סטודנטית לפיזיקה שעוסקת גם בציור ובכתיבת שירים, והיא נחמדה ומגניבה אבל לא מאיימת במושלמותה, כי יש דברים שהיא לא יודעת וזה מותיר מקום לג'ייק ללמד אותה. במהלך הנסיעה הארוכה השניים משוחחים על הרבה דברים, רק לא על זה שהיא רוצה לגמור עם זה (אבל לפעמים נדמה שג'ייק מסוגל לשמוע את המחשבות שלה). קאופמן ללא ספק יודע לכתוב דיאלוגים, ולהטמין בהם רגשות שלא נאמרים בפה מלא.

בבית החווה מחכים אמא טוני קולט ואבא דיוויד ת'יוליס. אף שנראה שהם אוהבים את הבן שלהם ומתגאים בהישגיו, המפגש אינו נוח, בעיקר לג'ייק חסר הביטחון שחווה בריונות בילדותו, ועקבותיה עדיין ניכרות בו. מה שמייצר את התחושה שאולי זה סרט אימה הוא מרתף עם שריטות על הדלת, הכלב ג'ימי שמופיע ונעלם ללא הסבר, ההופעות המוקצנות של אמא ואבא ועוד קודים של אימה. מדי פעם הסרט עוזב את הסיפור המרכזי ומתבונן בשרת זקן שמנקה מסדרונות של בית ספר, וצופה בסרט רומנטי שרוברט זמקיס לא ביים מעולם (אבל נתן את אישורו להשתמש בשמו בסרט והוא מקבל תודה בקרדיטים). הקשר של השרת לסיפור יתברר במידה מסוימת בהמשך. עד כמה יתברר, תלוי בכם.

"אני חושבת לגמור עם זה"

הסרט מלא רפרנסים תרבותיים לוויליאם וורדסוורת', פולין קייל, ראלף אלברט בליילוק, אוסקר וויילד, המחזמר "אוקלהומה", הסרט "נפלאות התבונה" ורבים אחרים. אם תביטו מקרוב תבחינו שלא מדובר בהִתנאות טרנטינואית של קאופמן בהשכלה הרחבה שלו, אלא במשהו אחר, עצוב ונוגע ללב. וכן, זה מזמין צפייה חוזרת.

לא כל בחירות הבימוי עובדות, ואולי היה אפשר לקצר קצת פה ושם. אהבתי מאוד את סצנת הגלידה; פחות התרשמתי מפנטזיית הבלט, שנראתה לי מעושה ופגמה במרקם של הסרט. אבל רוב הזמן קאופמן אוחז היטב בחוטים, כמו הבובנאי ב"להיות ג'ון מלקוביץ'". כל השחקנים מעולים, וגם כשהסרט מפליג למקומות מוזרים הוא נותר מעוגן היטב באנושיות החמימה והכובשת של ג'סי.

ציון: 4/5 כוכבים
I'm Thinking of Ending Things בימוי: צ'רלי קאופמן. עם ג'סי באקלי, ג'סי פלמונס, טוני קולט, דיוויד ת'יוליס. ארה"ב 2020, 134 דק'