אני חושבת לגמור עם זה ביקורת סרט

Im Thinking of Ending Things Movie Review

נמרוד שובל על "אני חושבת לגמור עם זה":
"מאתגר, מעורפל, מטריד ולא מנסה להתחבב על הצופים"

סרט ארכיון שתף/י

משחק ג'סי באקלי, ג'סי פלמונס, טוני קולט, דיוויד ת'יוליס, גאי בויד במאי/ת צ'רלי קאופמן

דרמה

ביקורת סרט לאני חושבת לגמור עם זה מאת נמרוד שובל | כתב ומבקר קולנוע

ציון המבקר

"קשה לעיכול"

דירוג הגולשים

ראית את הסרט? העבר/י את העכבר ודרג/י!

7.2/10

היכן תצפו?

בקולנוע

50.0% בבית

25.0% לא אצפה

25.0%

שלח/י

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

הסרטים בעלי העלילות המפותלות של התסריטאי והבמאי צ'ארלי קאופמן ("שמש נצחית בראש צלול", "אנומליסה") עוסקים לרוב בחוויות קודרות, זכרונות וחוסר התוחלת של החיים ומשתדלים לשחק בתודעה של הצופים. הדמויות נתונות בתרחישים יוצאי דופן, שקשה להבדיל בהם בין אשליה למציאות. בהתחלה קאופמן הסתפק בלהיות "רק" התסריטאי עבור במאים אחרים, רק בהמשך הוא התחיל גם לביים את סרטיו. לאחרונה הוא הוציא לאור את ספרו "Antkind" שעוסק במחשבותיו של מבקר קולנוע. "אני חושבת לגמור עם זה" הוא הסרט הראשון שהיוצר מפיץ ישירות בנטפליקס. למרות שמדובר בסרט בעל חזון קולנועי ויומרה המתאימה למסך הגדול – קהל הצופים ככל הנראה לא היה מסתער על בתי הקולנוע כדי לראותו, בדומה לסרטיו האחרונים.סרטו של קאופמן, המבוסס על רומן הביכורים של הסופר הקנדי איאן ריד, מתחיל בסיפורה של אישה צעירה בשם לוסי או לואיזה או אולי בכלל איימי (השם מתחלף במהלך הסרט) המגולמת על ידי ג'סי באקלי ("השיר של רוז"). יתכן שהיא משוררת, מלצרית, פיזיקאית, ציירת או שלל מקצועות נוספים. היא נמצאת במערכת יחסים עם ג'ייק המשוחק על ידי ג'סי פלמונס ("שובר שורות"), שעובד בבית ספר. השורה הראשונה בסרט היא "אני חושבת לגמור עם זה", ביטוי מבשר רעות שנאמר על ידי האישה בקריינות וחוזר על עצמו במהלך הסרט. היא ממשיכה להשמיע, כמונולוג בתוך ראשה, את חששותיה ביחס למערכת היחסים. ביום חורפי, בני הזוג יוצאים לטיול לחווה נידחת בה מתגוררים הוריו של ג'ייק, שם היא תפגוש לראשונה את האם אותה מגלמת טוני קולט ("תורשתי") ואת האב אותו משחק דייוויד ת'יוליס ("אנומליסה", "עירום"). היא נתונה בלחץ נוסף מכיוון שסופת שלגים מתחזקת, והיא עדיין צריכה לחזור הביתה באותו לילה בשל אילוצי עבודתה.

קאופמן מציג זוג פשוט לכאורה שנמצא במשבר. הדינמיקה ביניהם היא ליבת הסרט: האישה מוצגת כאדריכלית הראשית של הפרידה, כשהצד השני משתדל לאחוז בקצוות של הדינמיקה המתפוגגת, בעוד היא מעדיפה לדחות את המאמץ הכרוך בניתוק הקשר. במהלך הביקור בחווה ישנן התרחשויות משונות, כמו שינויים חדים בזהויות וגילן של הדמויות. בהמשך הסרט האישה הצעירה מנסה להסביר את השינויים כיכולת שלה לחוש בהשפעות הזמן. דמות נוספת מופיעה במספר סצנות קצרות, בתפקיד של שרת בית הספר מבוגר (גאי בויד). ההיבט הבולט באותה הדמות מועבר בפגישתה עם האישה ובשילוב אנימציה זמן קצר לפני סיום הסרט. לאורך הנסיעה, בני הזוג מתדיינים על אומנות ופילוסופיה, והצעירה מגלה מספר פעמים שהיא ציירה ציורים שכבר צוירו על ידי אומנים, וציטטה משוררים ומבקרי קולנוע, כאילו היא הביעה את דעותיה המקוריות. היא מגלה שהיא מורכבת כולה מדמויות שכבר קיימות ואפילו מזהה את עצמה כג'ייק עצמו.היוצר משתדל ללעוג לאנושות כולה באמצעים ויזואליים ומילוליים. קאופמן, שלא חוסך בתחבולות, מצליח להעביר את הרעיון המרכזי: טרגדיה הנובעת מאופי גברי מקולקל בעולם פטריארכלי, גורמת לחיי נשים מובלות להיהרס ללא תקנה – כשאלה פועלים במסלול חיים תבניתי וקבוע מראש. במהלך הדיאלוגים של הזוג, ג'ייק מראה סימנים לחורבן הקשר בהבזקים של התנהגות אינפנטילית ומטרידה. קאופמן מתייחס מספר פעמים לכך שבני האדם מתקיימים מנרטיבים כוזבים, ורגשות לא אותנטיים, כדי להסיח את דעתם מתהליך הקיום האמיתי. זהו עולם של סימולקרות, כפי שתיאר הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, בו אנו מהווים דימוי ללא מקור ומתפקדים כשעתוק של תבניות, סרטים, זכרונות וכיו"ב. מי שאנו הופכים להעתק של המציאות ולא למציאות עצמה, עד שלא ניתן להבדיל בין אמיתי לכוזב, בין הממשי למדומיין. זה רעיון מרשים ועוצמתי, שמשמש כמגנט לכל הסצנות בסרט. קאופמן לא מנסה לחשוף את פשר אומנותו אלא להתהדר בה: הצופים שואלים את עצמם בכל רגע נתון מה האמן מנסה לבטא. הסרט עטוף בתכריכים עבים של עמימות מכוונת, ומטיח בצופים מבול של מילים, עד שקשה לעמוד בקצב שלו.

סביר כי לשחקנים בסרט הייתה עבודה קשה להעביר באופן מוצדק את השינויים התדירים במצבי הרוח, במוטיבציה ואף בזהות – מה שמקשה עליהם לייצר את החיבור הרגשי אליו הם שואפים, בתוך תיאטרון הבובות המסורבל של קאופמן. אבל באקלי מצליחה לשמור על עבודת משחק נהדרת, כשהיא מווסתת את הופעתה כך שתתאים לכל כיוון אליו נושבת רוחו של הבמאי, מסצנה לסצנה. גם השחקנים האחרים משחקים היטב: פלמונס מלחיץ, כמו דמויות רבות שלו, באופן בו הוא מתחלף ממגושם לאכזרי. ת'יוליס שובה לב בתפקיד האבא המסתורי והאקסצנטרי, וקולט מטרידה באופן בו היא מתאמצת לשדר שפיות בגרסת האם הנמרצת בארוחה המשפחתית, ומשתפרת עוד יותר בגרסה הזקנה שלה.הסרט מתאר פער מלנכולי וחוסר תקשורת בין בני הזוג, אך הצופים לא היו יכולים לצפות לסיפור שונה בהרבה ולא אמורים להיות מופתעים ממי שכתב סרטים כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"שמש נצחית בראש צלול", שנשאר נאמן לספר עליו הוא מתבסס, ומעביר את המסר מבלי לספק הסברים ברורים לצופים. העלילה מסתיימת במה שעשוי להיות עתיד אפשרי או פנטזיה פרועה.מדובר בסרט ייחודי, מאתגר, מעורפל ומטריד מאוד, שלא מנסה להתחבב על הצופים, ולוקח בחשבון שרבים אף יסלדו ממנו. קאופמן מעלה שוב ושוב את הנקודה שכל בני האדם זהים במחשבותיהם, בפעולותיהם ובאומללותם. חלק מהדיאלוגים בו דורשים סבלנות רבה, אך גם בהם חבויות פנינים המעלות את הסרט לרמה אחרת, מסרט שנדמה בהתחלה כי הוא רק מנסה לצמרר ולהבהיל – לסרט מסקרן שדורש שיפענחו אותו. אפשר להבין יותר מהאלמנטים הקיימים בסרט בצפייה שנייה או שלישית, כמו שוקולד מר וקשה לעיכול, שמעריכים את ייחודיותו רק בסופו של דבר.

נמרוד שובל | כתב ומבקר קולנוע

עמוד הסרט תמונות מהסרט הוסף/י ביקורת!

שתף/י