במשך חמש שנים, בין 1997 ל-2002, אתי אלון, פקידה בבנק למסחר, מעלה בכספי הבנק ולקוחותיו ומשכה סכומים של מעל 250 מיליון ש"ח כדי לממן את חובות ההימורים של אחיה, עופר מקסימוב. רק באפריל 2002, כשחקירה כבר החלה, הסגירה אלון את עצמה למשטרה. נדמה שאי אפשר היה לפספס את דמותה של אלון בשנים שלאחר מכן, בזמן החקירה והמשפט, עם שיערה הבלונדיני והשורשים הלא צבועים. קשה להאמין שיש מישהו בישראל שלא מכיר את הסיפור.
אחד הז'אנרים המצליחים ביותר בתחום הדוקו לאחרונה הוא "פשע אמיתי" (true crime), סרטים או סדרות תיעודיים שעוקבים אחרי דמויות מהצד שלא נכון של החוק - רוצחים, משפחות פשע או הקורבנות שלהם. סדרה אחת כזו, "צל של אמת", שעסקה ברצח הילדה תאיר ראדה ושודרה ב-2016, הצליחה לעורר אמוציות חדשות לגבי המשפט המתוקשר ביותר בישראל. אבל זה לא המקרה של אתי אלון. אין כאן קצוות פתוחים. אלון נשפטה, כמו גם אחיה ואביה, וריצתה את עונשה. למעשים שלה יש נתיב ברור של ראיות בצורת חשבונות בנקים, צ'קים והערות שרשמה ביומניה, והשאלות שעדיין נשארו קשורות יותר לרצון לדעת מה התחולל בדיוק בראש שלה.
על השאלות האלו מנסה לענות הסדרה החדשה "אתי אלון - האישה שגנבה 250 מיליון" שעלתה אתמול (שני) בקשת. הסדרה עשויה כדוקו-דרמה, שילוב "ראשים מדברים" של חוקרים, עורכי דין ומעורבים אחרים שמציגים באובייקטיביות את התגלגלות האירועים, וחלקים דרמטיים בהם חן אמסלם ("זגורי אימפריה") מגלמת את דמותה של אלון לצד שחקנים נוספים המשחקים את בני המשפחה, הקולגות ולקוחות הבנק.
לשם כך גויסו שחקנים מהשורה הראשונה - אמסלם, צחי הלוי ("פאודה") בתפקיד בעלה של אלון, וגם יניב סוויסה ("קופה ראשית") בתפקיד עופר מקסימוב. השלישייה הזו גורמת לרצות לראות רק את הקטעים הדרמטיים, בלי שכל רגע יפריע להם חוקר או עורכת דין שמסבירים מה קורה על המסך. זה לא משחק כדורגל, לא צריך פרשנות - או שאתם מאמינים שהשחקנים שלקחתם יודעים את העבודה ויצליחו להעביר מה קורה על המסך ולא יהוו רק קישוט לדבריהם של המומחים כמקובל בז'אנר, או שאפשר לוותר על ה"דרמה" ב"דוקו-דרמה".
לסיפור של אלון כפי שהוצג לנו בבית המשפט יש קונפליקט מובנה של מפגש בין שני עולמות - זה של הנאמנות המשפחתית מול הנאמנות למקום העבודה, זה של הכסף השחור לעומת המערכת הבנקאית שאמורה, לפחות, להיות מסודרת יותר. יוצרי הסדרה מבינים שהדבר היחיד המעניין הוא אתי אלון. המהמרים, העולם של ניכוי הצ'קים וחקירות של בנק ישראל פחות מדברים אל היוצרים כמו ריב בין בני זוג בחדר השינה, לכן רוכבת הדוקו-דרמה שלא מחדשת יותר מדי על גבה של הדמות הראשית, כפי שהיא מצטיירת רק דרך העיניים של המומחים. הדמויות הראשיות של הפרשה נוכחות רק בקטעים שנכתבו עבור השחקנים. נדמה שעבור הסדרה הזו היה צריך לבחור בין "דוקו" לבין "דרמה". כמו שזה, זה פשוט לא עובד. הדוקו לא מספיק מעניין, הדרמה זולה מדי.
הסיבה לראות את הסדרה בימים אלה היא כתזכורת לנזק שעובדת אחת יכולה לעשות. הבנק למסחר קרס, המדינה התערבה, חוקים השתנו. הסדרה היא תזכורת לימים שבהם סכומים של מזומן עברו בקלות מיד ליד, שהיה קל לתחמן מערכות מחשבים, וגם כשעוד עבדנו במשרדים עצמם. היו ימים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו