איפה: yes דוקו
כמה: הביקורת נכתבה לאחר צפייה בכל ארבעת פרקי העונה
המלצת tvbee: הציניות רק תלך ותגבר, אבל כדאי להשתיק אותה לרגע ולצפות
אם יש דבר אחד שלמדתי השנה, זה שעכשיו זה ה-רגע להיות בו ילד בן 4. הטלוויזיה, בטח הישראלית, תמיד אהבה את הפתרון הקל של שיחות עם ילדים על ענייני היום (או על עצמם), אבל בשנה האחרונה כבר באמת אין לאן לברוח - מ"החיים הסודיים של בני 4", דרך "שמונים וארבע" ועד "סליחה על השאלה: ילדים", כל הדרך חזרה לעונה נוספת של הדוקו המתוק של yes. אבל למה שנברח מלכתחילה? הקהל, הממש לא מצומצם, ש"החיים הסודיים" פונה אליו הוא כזה שיכול לשבת שעות מול תיעוד נון-סטופ מגן ילדים, ועם כל הרצון לצקצק אפשר גם להבין למה.
הקרב הזה בין הציניות להתרגשות הוא ממש לא חדש, וחוזר הרבה יותר אחורה מהעונה הראשונה של "החיים הסודיים", שעלתה ממש לפני שנה וזכתה להצלחה לא מבוטלת, בהתחשב בהיותה סדרת דוקו שלא זמינה בכל ממיר. מצד אחד, קשה להתעלם מהתחושה שהילדים האלה, חמודים ככל שיהיו, עלולים יום אחד להתבגר ופחות לאהוב את העובדה שכל המדינה נחשפה אליהם, וזה עוד לפני שדיברנו על השאלה הנפוצה באמת, והיא מי הם אותם הורים ששולחים את הילדים לתכניות כאלה. מצד שני, תנסו להיות אדישים כשכפיר, ילד ג'ינג'י ולקוי ראייה, בוכה כי ילדה אחרת חטפה לו ארגז מהידיים. זה באמת בלתי אפשרי.
ההתמקדות בכפיר, אגב, היא ממש לא מקרית. יותר משנקשרתי אליו בתור ילד שגדל בעצמו עם משקפיים, נקשרתי אליו כי ההפקה לא השאירה לי, או לכל אחד אחר, ברירה. עם כמה שנרצה להאמין שהמניעים מאחורי תכניות כאלה הם טהורים וזכים, ברור שמישהו הבין את הנכס הטלוויזיוני שיש לו בידיים, וידע להשתמש ברעמה הג'ינג'ית של כפיר בכל דרך אפשרית לטובת קידום העונה החדשה. גם אם מעולם לא צפיתם ב"החיים הסודיים" כנראה כבר נתקלתם בכפיר מודיע שהוא "לא רואה טוב, אבל חבר טוב", בדיוק כמו שנתקלתם לפני שנה בסרטון של יהב שרה לעצמה את "הדרך שלי".
מעבר להתמקדות המובנת בכפיר במהלך העונה, קשה שלא להרגיש את המאמץ, לפעמים גם הגלוי, להשיג עוד "רגע יהב" שכזה. בהתחשב בהצלחה של המקור - היא זכתה לסיקור נרחב בכל כלי תקשורת, כולל ראיון במגזין מאקו, השתתפה בסדרת כתבות של כאן 11 ומופיעה עד היום בפאנל הילדים של "שישי עם אילה חסון" - אי אפשר להאשים אותם. הייחודיות של יהב, ילדה על הספקטרום שכבר עולה השבוע לכיתה א', היא מה שכל תכנית דוקו על ילדים יכולה לקוות לו (ומה שלא ממש היה, למשל, ב"שמונים וארבע", שהתמקדה יותר באוכלוסייה המבוגרת), וזמן המסך של כפיר, שכולל לא מעט באמפרים שיאפשרו לו להתפרק בדיוק ברגע הנכון, שואף בדיוק לזה.
מעל לכל השאלות הקבועות שצפות בתכניות כאלה, כאן נכנסת לתמונה גם שאלה נוספת, שבקרוב תהיה רלוונטית גם לשאר אחיותיה לז'אנר, והיא איך בדיוק מחזירים את הקהל לעוד סיבוב, כשהפורמט כבר ידוע והגימיקים (מבחן המרשמלו באינספור וריאציות שונות) ניכרים לעין. במקרה של "החיים הסודיים", הפתרון הוא לא המצאה מחדש אלא פשוט פיין-טיונינג. הקאסט, למשל, מגוון השנה מעט יותר, עם אלכסה הערבייה, נוגה בת העדה האתיופית, לירון הבת להורים חירשים ותחושה כללית של פרסומת לבנטון. ההורים (בהם אמו של כפיר ובוגרת "האקדמיה לצחוק" מירב הרמל) זוכים למעט יותר פוקוס, ואיתם גם אנשי המקצוע שרון צונץ ורונן יעקובסון - פסיכולוגית חינוכית מומחית ופסיכולוג מומחה חינוכי, שהם שני דברים שונים לגמרי, מתברר.
השינוי האמיתי בעונה החדשה הוא דווקא אחד כפוי - הקורונה. כאן, למרבה הצער, ניכר פספוס מסוים. למעט ילד אחד שחווה משבר רגשי במהלך הגל הראשון (התכנית צולמה לאחר חג הפסח) והתעסקות מסוימת פה ושם באלכוג'ל ומסיכות, ההתמודדות של הילדים עם הנגיף נותרת בגדר שחקנית משנה. אולי החומר שעסק בנושא לא מספיק מעניין כמו ריבים על נדנדה, אולי ההפקה עצמה לא הספיקה להתארגן על תוכן מעט יותר אקטואלי, אבל במבחן התוצאה אחת מסדרות הדוקו הראשונות שנעשו בזמן התפרצות הנגיף ועליה - לא מנצלת אותו כמו שצריך.
וכשהקורונה מחוץ לתמונה, זמן המסך נשאר לעוד מהמוכר והטוב. סיפורים אישיים מרגשים, חברויות נוגעות ללב וריבים ילדותיים - כל אלה שם, בכמויות, אבל הם היו שם כבר קודם. העונות הבאות של "החיים הסודיים", אם וכאשר תהיינה כאלה, ימשיכו לתת לנו עוד מאותו הדבר. פה מונולוג שיהפוך לוויראלי בפייסבוק, שם ילד שמתמודד עם מוגבלות, זה עדיין יעבוד ועדיין ינגן לנו על המיתרים הנכונים. אין כאן שום דבר שלא ראינו קודם, אבל אלה לפחות דברים שכיף לראות גם פעם נוספת, לפחות בינתיים.