מישהו זוכר היום את גְּרֵטָה טינטין אלאנורה ארנמן טוּנְבַּרִי שהיתה גיבורת תרבות רק לפני שנה ? כן, אותה גרטה תונברג שוודית בת עשרה ששמה נישא בפי כל כמי שהעלתה את נושא ההתחממות הגלובלית, משבר האקלים ושמירת הסביבה וזעקה אותו מעל כל בימה בין לאומית אפשרית. הזירה המתוקשרת האחרונה בה השתתפה היתה, לא פחות ולא יותר בכינוס ראשי המדינות ועשירי העולם וכלכלניו בדאבוס, בינואר 2020 . שם, אל מול ציבור נינוח ושליו שהתפנה לשמוע גם על בעיות של עניים ועולם שלישי, היא התעמתה עם האיש החזק בעולם, הנשיא האמריקאי דונאלד טראמפ שאקולוגיה עניינה אותו בערך כמו הגזענות האלימה בארצו. כלומר כלל לא.
עבור גרטה שלנו, חביבת המדיה זאת היתה, בינתיים שירת הברבור משום ששני נושאים אחרים, שהיה להם קשר אליה תפסו מאז את התעניינות העולם. הנשיא האמריקאי החל את שנת הבחירות שלו לתקופת כהונה נוספת תוך שהוא מגביר את הפילוג בעם האמריקאי וגרטה עצמה הודיעה שהיא ואביה כנראה נדבקו בוירוס חדש ולא מוכר ששינה את החיים באמת על פי הכדור הכחול שלנו, קוביד19 או כפי שהוא מכונה אצלנו הקורונה.
אכן 2020 היתה שנה מחורבנת באמת. כל כך מחורבנת שבשביל לזכור אותה לדראון עולם אפילו בשמה יש חזרה פעמיים על אותו מספר. עשרים עשרים, שלא נשכח. ומגיע לה שיהפכו אותה על קרביה, יטלטלו אותה ויערך איתה חשבון שבאחריתו נוכל אנחנו, לפחות לחייך תוך כאב בספירת אסונות הטבע הרבים שפקדו אותנו והטמטום האנושי שניצב מולו. והשנה נוכחנו בהרבה מנות גדושות של טמטום מצד מנהיגים שלא ידעו את מקומם ותפקידם ואזרחים פשוטים שהגיבו, כל אחד בדרכו, כל אחד על פי השקפתו, כל אחד ויכולתו הרגשית והאינטלקטואלית. מי בהכנעה ומי במרד.
חשבון נפש הוא עניין להתבוננות והתכוונות, איסוף חומרים והגעה למסקנות, אבל צ'רלי ברוקר ואנבל ג'ונס אצים רצים אל החומרים המצולמים מן הכרוניקה, מוסיפים להם דמויות פיקטביות ומייצגות וקריין המחבר בין כל המרכיבים ומציעים לנו את הסרט המוקומנטארי "מוות ל 2020", עוד לפני שקיעת השנה. נכון שמדובר בימים ספורים, אבל בכל זאת – הזריזים מקדימים. לברוקר יש ניסיון בכאלה. עוד לפני שהציע לנו את סדרת הטלוויזיה "מראה שחורה" הנפלאה הוא עסק במשך שלוש שנים בצ'נל 4 הבריטי בהפקת סדרות טלוויזיה "Screenwipe " שניפקו בעיקר את הערותיו והגיגיו מלווים בכרוניקה חדשותית על המתרחש בעיקר באנגליה, ארה"ב, אוסטרליה ובמקרים מיוחדים שעניינו גם את העולם כולו, נטלו אירועים גם ממקומות אחרים. במסגרת זאת הוא הכין מהדורות כריסטמס מיוחדות לסיכום כל שנה, תבנית אליה הוא חוזר בשיתוף ג'ונס גם כאן.
מסע הזיכרונות העוקצני מתחיל בשריפות האדירות באוסטרליה, עובר דרך מפגש הגדולים בדאבוס, סיפורה של גרטה תונברג, הנסיונות להדרה של טראמפ, חיסולו של סולמני, המהומות סביב הברקזיט באנגליה, טקס האוסקר שעורר כעסים בענייני מגדר וגזע והעניק לבסוף את הפרס הגדול לסרט מדרום מזרח אסיה, הצרות בבית המלוכה האנגלי עם עזיבתם של הארי ומייגן ותגובות המלכה, המחאה והמהומות האלימות שזעקו בקול שחיי שחורים גם הם משמעותיים וכמובן מסע הבחירות העקלתוני לנשיאות ארה"ב עם דקירות חרב מכאיבות לשני הצדדים. והקורונה. כמובן הקורונה.
את קטעי החדשות מלוות כמה דמויות פיקטיביות המגיבות על המתרחש, ומציעות את נקודות המבט האישיות, תלויות מצב, תפקיד ומעמד על הרגעים הנבחרים ומשמעותם. הן גם עונות לשאלות, מידי פעם של ה"במאי" המכוון אותם להבהרות נוספות. נוכל למצוא כאן פרופסור להיסטוריה שנעזר לא אחת בכוס הוויסקי על הקרח שלו (יו גראנט), דוברת לא רישמית של הבית הלבן (ליסה קודרו), איל הון, בעל רשת מדיה חובקת עולם (קומייל ננג'יאני), פסיכולוגית (לסלי ג'ונס), מדען שחור חוקר וירוסים (סמסון קאיו), חלטוריסט כלכלי מדור המילניום ( ג'ואי קירי), שתי אזרחיות מן השורה, האחת גזענית אמריקאית מן הפרוורים (כריסטין מיליוטי) והשניה רווקה אנגלית חיוורת (דיאן מורגן), עיתונאי בכיר מהניו יורק טיימס (סמיואל ל. ג'קסון) והמלכה אליזבת (טרייסי אולמן). את קולו של הקריין מציע כאן לורנס פישבורן.
השמות הנוצצים מפזרים בסרט נימה פרודית ועושים זאת בחן רב בלי הגזמה וולגארית ובמידתיות, ועם טקסטים חדים ומשעשעים לעיתים (לעיתים גם קצת פחות) יוצרים דמויות מעוצבות היטב. הפרופסור המבולבל ("אתה כבר לא יכול להגיד שום דבר, בימים אלה"), הדוברת שמתעקשת שהעיתונות מטיבה רק עם השמאל ("תבדוק את ההקלטה שלך, אני לא אמרתי דבר כזה"), האזרחית הממוצעת שנבחרה ע"י מחשב כאחת מחמשת האנשים הכי ממוצעים בעולם ("דוחה אותי להשתמש בידיים אז התחלתי לעשות הכל במרפקים. ואז החבר שלי עזב אותי"), החוקר במעבדה ("יש סיכוי שהוירוס יעבור גם לישויות אחרות, גם אלוהים יכול להדבק ומשום שהוא מבוגר יותר מהיקום הוא נמצא בקבוצת סיכון"), או איל ההון ("פגשתי בדאבוס את גרטה ילדה במצוקה, רציתי לעזור אבל תמיד יש סכנה שמפגש כזה הוא מלכודת. את זה למדתי מג'פרי אפשטיין"), או העיתונאי שמספק פרספקטיבה אובייקטיבית ("לא מבין למה לעזאזל צריך בכלל להיזכר במה שקרה ב 2020").
ברוק וג'ונס מציעים סרט שהוא בעצם פרויקט טלוויזיוני קומפקטי, מצחיק, סרקסטי, סטירי ואירוני שמונח היכן שהוא בין תוכנית ה"דיילי שאו" של ג'ון סטיוארט או "השבוע שעבר" עם ג'ון אוליבר, אחד מסרטיו של מייקל מור או "ארץ נהדרת" שלנו. הסרט משתכשך בהנאה במנעד שנמתח בין הטלוויזיה לקולנוע ומגדיר כך שוב, בדרכו את המציאות ההיברידית שמתקיימת במתח הזה שבין המדיה. זה לא קולנוע, על הדרישות הויזואליות והנרטיביות שלו וזה קצת יותר מטלוויזיה וככזה, אין טוב מהמסגרת המכילה היום הכל של נטפליקס לתת לו בית ואמצעי הפקה רחבי לב.
גם רגעים קשים טוב לזכור עם הומור ו"להרוג את 2020" עושה זאת באופן חביב, קליל ולעיתים ממזרי ועוקץ. זה סרט לצריכה מידית, אולי לחודש הראשון בהתחלף שנה ובסוף ינואר כבר יפוג תוקפו. אלה יהיו כבר הימים של ביידן בבית הלבן, ימי החיסון לקורונה שאולי יביאו מזור למגפה ואולי אז נוכל לחזור שוב, לאחר שהטבע נח שנה שלמה ואנחנו היינו בבית, ולעיין במשנתה של גְּרֵטָה טינטין אלאנורה ארנמן טוּנְבַּרִי בדרך לעולם טוב ונקי יותר.
"להרוג את 2020" – 8 בסולם אורשר.
Death to 2020
נטפליקס