נדמה כי סרטי האנימציה של פיקסאר נעשים במתכונת של "אחד בשבילם ואחד בשבילנו" (או, ליתר דיוק, שלושה "בשבילם" ואחד "בשבילנו"). ה"בשבילם" הם פרקי ההמשך לסדרות, חלקם טובים יותר ("צעצוע של סיפור") וחלקם פחות ("מכוניות"). הם מבוססים על מהלכי היסוד העלילתיים של חברות בין הגיבורים והרפתקה משותפת. הם נעים לעבר קליימקסים שבצורה כזו או אחרת מתבססים על סצנות אקשן של מרדפים והצלות. לכאורה לא שונה ממה שאולפני אנימציה אחרים מנסים לעשות, אבל כדרכם הפרפקציוניסטית והיצירתית של היוצרים באולפן, בכמה רמות מעל כולם.
מעניינים יותר הם סרטי ה"בשבילנו", סרטים שנדמה כי נושאיהם ורעיונותיהם מכוונים מעל ראשם של הצופים הצעירים. הנושאים שלהם נובעים מתחומי עניין אישיים של היוצרים, ולא מהכפפה לטבלאות אקסל של הכנסות עתידיות. מבלי לבטל את הדוגמאות הנפלאות לכך בעבודותיהם של אנדרו סטנטון ("וול-E"), בראד בירד ("רטטוי") ולי אנקריץ' ("קוקו") נראה כי מי שלקח לעצמו את החירות הרבה ביותר בתחום זה הוא פיט דוקטר.
"מפלצות בע"מ" (2001), סרטו הראשון של דוקטר, השתמש בכסות של מפלצות חמודות כדי לעסוק בשאלות של איזון רגשי בין פחד וצחוק בעולמם של ילדים (ומפלצות). סרטו השלישי "הקול בראש" (2015), חוזר לנושאים של "מפלצות בע"מ" אך הפעם דרך האנשה של המערכת הפסיכולוגית. העלילה נעה בין העולם החיצוני שבו ילדה נמצאת על סף גיל ההתבגרות, ובין המכניזם הפסיכולוגי הפנימי שבו רגשות היסוד (כעס, שמחה, קנאה וכו') הם דמויות המתפעלות את המנגנון שקולט ומגיב למה שהילדה חווה. סרט המשלב בין היסודות של סרטי פיקסאר והרהור מורכב למדי על הקשרים שבין זיכרון, רגש והתבגרות.
"למעלה" (2009), סרטו השני של דוקטר, עסק בידידות בין ילד ואיש זקן במהלך מסע לארצות אקזוטיות בעודם נישאים מעלה בבית מעופף. יש בו את הסיקוונס היפה והמרגש ביותר בכל סרטי פיקסאר (חיי הנישואים של קארל ואלי) המציב את נקודת המוצא הרגשית לרעיונות בהם עוסק הסרט. תחת המסגרת העלילתית הנגישה גם לילדים, "למעלה" הוא סרט למבוגרים בעיסוקו בתהליך ההשלמה עם החיים שהחלו עם חלומות ותקוות שלא הוגשמו. סרטו האחרון של דוקטר "נשמה" (Soul), שיצא בסוף השבוע האחרון בדיסני פלוס, הוא פיתוח נוסף של רעיון זה. בדומה ל"הקול בראש" הוא מציע מימוש מורכב של מערכת נסתרת - הפעם לא נפשית-פנימית, אלא מטפיזית "חיצונית" (מעין סדנה טיפולית לנשמות) - שנקשרת מטבעה גם ליסוד האישי והפנימי העמוק ביותר.
"נשמה" הוא הדבר הרחוק ביותר מ"סרט לילדים" שיצא מאולפני פיקסאר מאז היווסדם. כמו "קוקו" הוא סרט שחושב על החיים ומשמעותם מהפרספקטיבה של כיליונם (ולכן חלק גדול ממנו מתרחש בהוויה של אחרי ולפני החיים). בגלל מורכבותו העלילתית והניואנסים של רעיונותיו העיסוק שהוא מציע במשמעות החיים והצדקתם מכוון אל מי שכבר חי חלק משמעותי מהם. הוא מצליח במידה כה רבה עד שגם מה שנדמה כחולשות של עלילה ומכניזם מטפיזי מסורבל, לא פוגע בו באופן משמעותי.
גיבור הסרט הוא ג'ו (ג'יימי פוקס) מורה לנגינה בבית ספר יסודי, אדם שכל הווייתו היא מוזיקה, ובאופן ספציפי מוזיקת ג'אז, אך הוא מעולם לא הצליח להגשים את חלומו להיות נגן פסנתר מקצועי. באופן מפתיע הוא זוכה לאודישן ללהקתה של נגנית סקסופון נערצת בשם דורותייה וויליאמס (אנג'לה באסט). הוא יוצא מסוחרר מהאודישן המוצלח רק כדי ליפול לתוך בור ביוב פתוח ולמות.
ג'ו מתעורר כנשמה נטולת גוף, על פס נע אדיר ממדים המעלה אותו ונשמות נוספות למקום הנסתר והבוהק שבו כולן תמצאנה את סופן. הוא כואב את תחושת ההחמצה בדיוק כשעמד לממש את התשוקה שהייתה לו כל חייו. הוא מצליח לחמוק מהמקום אליו הוא מיועד ולהסתנן אל "הסמינר", מעין סדנה שבה נשמות צעירות, שטרם זכו להיכנס לגוף גשמי, עוברות את התהליך של גילוי "הניצוץ" - היסוד של העניין והתשוקה המניע את הנפש. מציאתו של "הניצוץ" מאפשרת לנשמות לקפוץ לתוך גוף גשמי.
במתכונת של שתי דמויות הפוכות שמוצאות את גורלן כרוך זו בזו, ג'ו מנסה להסתייע בנפש שמספרה (ולכן גם שמה) הוא "22" (טינה פיי). נפש צעירה וצינית שאדישה לכל "ניצוץ" שג'ו מנסה להציע לה. אם "22" לא תגלה אותו, התוכנית של ג'ו לחזור לגופו על כדור הארץ לא תוכל להתממש. כמובן שגם בהמשך הדברים הניסיון לשטות ברשויות המטפלות בנשמות יתגלה כמאתגר. עלילת "נשמה" תציע מעברים בין רמות מציאות וזהויות, ככל שהעלילה הלא פשוטה תתפתח.
מלבד היכולת לייצג הוויה מופשטת שכזו, "נשמה" מצליח לחבר בין הרוחני לגשמי, במיוחד כשזה נוגע לשאלות של גזע. זהו הסרט הראשון של פיקסאר שבמרכזו דמויות אפרו-אמריקניות. הדבר מחייב התמודדות רצינית עם האתגר הטכנולוגי הטעון של שימוש באור, הצגת צבעי עור ועיצוב דמויות בדרך שלא תיפול למלכודות שמהדהדות תפיסות עולם מיושנות. זהו גם אתגר, כמו זה שהיה ב"קוקו" (ביחס לתרבות המקסיקנית), להציג דמויות מבוססות בהווייתן החברתית-תרבותית, תוך היכרות מעמיקה עם הניואנסים של התרבות. לא בכדי התסריטאי האפרו-אמריקני קמפ פאוורס שודרג במהלך העבודה על הסרט לדרגת במאי-שותף.
בנקודת החיבור בין הגשמי-גזעי והמטאפיזי נמצאת המוזיקה כיסוד מרכזי בעיצוב ובקצב של הסרט.הקשר הנוצר בין האופי האישי והדינאמי של מוזיקת ג'אז והעיסוק באופן שבו אנו חיים מתקיים בסרט. גם כאן יש "נשמה" מודע להיסטוריה העשירה והמורכבת של יחסי הגומלין בין אמנות האנימציה והמוזיקה. תקצר היריעה מלתאר את כל מה שנעשה בסרט על הרצף העשיר הזה, אך כל שניתן לומר הוא שגם בחזית זאת הסרט יצירתי, מרהיב ומלהיב.
