קוד מוטה
מה שמתחיל כפרויקט בתחום המחשבים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, נהפך במהרה למחקר מעמיק ונוקב על טכנולוגית הבינה המלאכותית שלמרות יתרונותיה, מהווה בנוסף חסרונות משמעותיים המובילים לרמיסת זכויות הציבור והפרט. אלגוריתמים שבנקישת אצבע יכולים לפטר אותך מהעבודה או להכניס אותך לכלא.
כל מה ששמעתם על הסרט נכון, הוא פותח את עינינו, משאיר את לסתותינו פתוחות, מכניס אותנו אל תוך עולם שאנו לוקחים כמובן מאליו. הבעיה הגדולה היא השימוש במדיום הלא הנכון כדי להעביר את המסר, אחד מהמאפיינים החשובים של הקולנוע הוא היותו ויזואלי, היכולת להעביר רגש דרך שימוש באמצעי מבע שונים מבלי להגיד כלום. מה שמסתכם בעצם בעבודה סמינריונית שככל הנראה תמשוך את אלו שיותר מתעניינים בנושא מאשר אלו שאמורים להיחשף. אני מניח כניסיון אחרון להיות נגיש לשאר האנשים, יש בו גם את הנרטיב של דוד מול גוליית, כמו שראינו ב"המאבק". שם לפחות הנושא יותר מובן וכך מצליח לגרום לי להתחבב עם דמויותיו ובנוסף מנצל עד תומו את המדיום הקולנועי בסצנות המתרחשות בתוך ביתי המשפט. מה שקשה להגיד על "קוד מוטה".
הלוויה ממלכתית
את יקיר הפסטיבלים, הבמאי סרגיי לוזניצה הכרתי לראשונה בפסטיבל ירושלים עם סרטו "דונבאס". מתברר שחוץ מלביים יצירות עלילתיות, לוזניצה מביים גם פרויקטים דוקומנטריים ועם להגיד את האמת הלוואי שההכרות הראשונה שלי הייתה עם לוזניצה הדוקומנטריסט מאשר הבמאי, "הלוויה ממלכתית" היא יצירה מהפנטת שדורשת הרבה תשומת לב.
ב-5 במארס 1953, נדם ליבו של יוסיף סטלין. מרגע הכרזת מותו ברמקולים ברחבי ברית המועצות אנו חווים רק מה שניתן לכנות ספקטקולר ויזואלי. חוץ מהסאונד הבוקע מהרמקולים, אנו לא שומעים שום קול של אדם אחר, התמונות מדברות בשם עצמם, קטעי ארכיון נדירים שנאספו ושוחזרו במיוחד כדי להציג דיוקן מצמרר של ברית המועצות בעיצומה של פולחן אישיות. הקטע האהוב ללא ספק היה סיקוונס של סצנות שבו רואים את פרצופיהם של אזרחים העוברים מול ארונו של סטלין, אנו רואים חלק עצובים וחלק אחר משותקים מהמראה של סטלין חסר החיים. נכון, יש לקחת בחשבון שמדובר ביצירה ארוכה (שעתיים ורבע). אך לא כמו "אפולו 11" של שנה שעברה שפעל על אותו עשייה קולנועית, היה קצר והרגיש פחות כחוויה קולנועית. אורכו הארוך של "הלוויה ממלכתית" מועיל בכך שמה שרואה הצופה חודר לאט, לאט לתודעתו. זאת קריאה לכל האנשים באשר ההם, ללמוד מטעויות העבר ולא לחזור עליהם.
להיות מים
נגיף הקורנה הביא העלייה מדאיגה של גזענות כלפיי אסייתיים, אבל בינינו, לא מדובר בנושא חדש במיוחד כאשר בוחנים את ההיסטוריה בין האסייתיים לבין האמריקאים. ואחרי שרואים את "להיות מים" מבינים את כמה היה קריטי תפקידו של ברוס לי במחלוקת הזאת. לי מעולם לא היה רק שחקן, הוא היה פילוסוף וממייסדי אומנות הלחימה "ג'יט קון דו". מטרותיו היו ברורות להעביר את הפילוסופיה שלו לכל האנשים המעוניינים, לא משנה מה מוצאם ולהציג לעולם ייצוג חדש של האסייתיים שעד לאותה תקופה שוחקו בסטראוטיפיות על ידי מיקי רוני ב"ארוחת בוקר בטיפאני" וגו'ן ווין כג'ינגיס חאן ב"The Conqueror".
"להיות מים" הוא יותר מרק דקלום עמוד הוויקיפדיה של לי. מדובר במכתב אהבה לשחקן. כזה שדרך בחירה נבונה של קטעי ארכיון והשמעת קולות המרואיינים בלבד. מציגה במלוא גדולתו את לי. האספקט הטרגי של מותו של לי בגיל צעיר ואי יכולתו לראות את השינוי המשמעותי שעברה החברה והמדיומים האומנותיים תודות למורשתו או בעצם להיות נוכח בכאן ועכשיו ולהגיב על המתרחש ברחבי העולם היא חתיכת אגרוף בבטן. במובן מסויים הייתי שמח עם הסרט היה מרחיב יותר על נושאים שמעלה שבעיני יכלו לעמוד בפני עצמם, כמו הגעתו של לי להונג קונג והמהפכה שהביא שם לבתי הקולנוע. חשוב לציין כי הסרט הופק על ידי הערוץ ESPN במסגרת סדרת הסרטים הדוקומנטרים "30 על 30" אחד מסרטיהם " o.j.: תוצרת אמריקה" היה פרויקט שאפתני שאורכו כשבע שעות וארבעים שבע דקות ובערוץ החליטו לחלק את הסרט לחמישה חלקים. הייתי שמח אם התחקיר היה מעמיק כמו של "תוצרת אמריקה" ועם זאת, בשביל מה שהוא שווה "להיות מים" עדיין מהנה.
אהבה זאת לא הייתה
"אהבה זאת לא הייתה" יצא השנה מהתחרות עם פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר ומענק שיווק לאוסקר האמריקאי. כבר לפני זה סימנתי אותו כאחד שכדאי לשים לב אליו. עלילתו מגוללת את סיפור האהבה הטרגי בין אסירה לסוהר. המתחיל במחנות ונגמר בבית משפט בווינה. דרך עשייה קולנועית מאופקת של הבמאית מיה צרפתי מצליח הסרט לכוון ישר לליבנו.
מבין כל קטעי הארכיון והעדויות, מה שנותן לסרט הזה להתבלט יותר מאחרים הוא השימוש בתפאורה ודמויות פופ אפ מה שמזכיר את סרטו של הבמאי הקמבודי ריתי פאן, "התמונה החסרה". מבלי להיכנס ליותר מידי ספוילרים. השימוש בו ברגעיו האחרונים של הסרט, השאיר אותי חסר מילים. זה משמח לראות כיצד צרפתי מנצלת עד תומו את הרעיון של הפופ אפ, מדובר להפתיע הרבה בתחקיר מעמיק שלוקח מכל כך הרבה חומרים ומצליח לבנות עליו נרטיב הדוק ומעניין לכל אורכו. הדיון בסרט על הדילמה המוסרית של להיות נאמן לקרוביך לבין הרצון הברור לשרוד בכל מחיר, מראה כי שום דבר אינו שחור או לבן ובני האדם תמיד יישארו יצורים מורכבים.
לקראת סיומה של מהדורת האונליין של דוקאביב, אני מעוניין להודות לצוות דוקאביב שהצליח להרים את הפסטיבל ולהעביר את החוויה של צפייה מהסינמטק אל תוך מסך המחשב. תודה רבה למירה ונעמה מיח"צ שהיו שם לכל אורך הפסטיבל ועזרו בכל נושא ותודה לכם קוראים יקרים, אסיים בתקווה כי במהרה נחזור לצפות בסרטים כמו פעם, בתוך האולמות.
