"אחותי הקטנה"
לנציג של שוייץ באוסקר יש בסיס פשטני אך בידיים הנכונות יכול להיות אפקטיבי. ליסה, מחזאית שוויתרה על שאיפותייה, עוברת עם משפחתה לגור בשוויץ. סוון, אחיה התאום עוסק כשחקן. מאובחן בלוקמיה. כעת על ליסה לאזן בין טרדות היום-יום בחייה לבין הטיפול באחיה. אלו שני השחקנים הראשיים, נינה הוס ("ברברה" , "מכורים לזהב" ו"פניקס") ולארס אייידינגר ("החיים למעלה", "יצירה ללא מחבר" ו"קניינית אישית") שמחזיקים את הסרט על גבם. אהיה מוכן להגיד שמדובר בתצוגות המשחק הכי טובות של השנה. הדינמיקה של שניהם חזקה ובוערת על המסך ובשביל סרט שנשמע כל כך מלודרמטי, הם אף פעם לא מגיעים לרמה של אובראקטינג. אם קיים צדק הופעתם הייתה מועמדת בטקס האוסקר, יש להם אפילו את הסצנה שרגילים לראות בזמן שהמנחה עובר על חמשת המועמדים. שאר הסרט לצערי נשאר בגדר הסטנדרטי, העובדה שזוג הבמאיות סטפני שוהא וורוניק ריימונד לא לוחצות בכוח על דוושת הבכי, הוא משהו ראוי להערכה אך מצד שני חושף שאין לו שום דבר באמת להציע שלא ראינו בטלנובלות. אני מפחד שעם אגלה לכם את המסר, אתם תתעלמו ממנו בשבריר השנייה.
מבלי להיכנס ליותר מידי ספוילריים, יש סצנה המתרחשת בתוך בית חולים, קליימקס אמצעי בין עלילה א' לבין ב'. במקום שארגיש את המתח, בהחלטה די תמוהה מחליטות שוהא וריימונד לשים מוזיקה קלאסית ברקע כשהסאונד הדיאגטי מושתק ולמרות שאולי נשמעתי מעט ציניקני לגבי סיומו של הסרט. אין ספק שמי שחווה אירוע טרגדי כמו לאבד מישהו קרוב אליו בגלל מחלה ארורה ימצא מעט נחמה וישאיר טעם טוב בפה. על אף שהתלוננתי שהבמאיות לא לחצו מספיק על דוושת הבכי. במקרים כמו הסיום כאן זה עובד נפלא, לשוהא וריימונד יש עוד הרבה זמן לשפשף את יכולתיהם הדרמטיות (מדובר רק בסרטם העלילתי השני). אם לראות את "אחותי הקטנה", עשו זאת בשביל תצוגת המשחק המצוינת שמבלעדם קשה היה לי להאמין כיצד הסרט היה נראה.
ההופעות שוות את המאמץ | מתוך "האחותי הקטנה" (באדיבות יח"צ)
"רליק"
חשוב לציין, בעיני "רליק" הוא נהדר. בקלות אחד מהסרטים היותר מטרידים של השנה. האולפנים ייגרמו לכם להאמין שמדובר בסרט אימה סטנדרטי והאמת מי אני שייאשים אותם, הרי מי ירצה לראות שעה וחצי של דרמה משפחתית הסובבת סביב אישה מבוגרת שלאט, לאט משתלטת עליה דמנציה וכיצד סובביה מושפעים מכך. זהו דיוקן חסר פשרות, אפל שלעיתים יודע גם לרגש. הגאונות שלו מגיעה לשיא ב-20 דקותיו האחרונות (אחת מנקודות המכירה של הטריילר, אל תראו אותו). כשימוש שלו בז'אנר האימה הופך למשהו יותר סימבולי מאשר בידור טראשי שנוהגים להוציא אולפני בלאמהאוס. הקאסט כאן, פנטסטי. במיוחד של רובין נווין בתפקיד האישה המבוגרת. המעברים שלה בין סימפטיות ואנושיות לבין אגרסביות וכעס מרגיש נקי ואותנטי.
כפי שנאמר לעיל, לא מדובר בסרט אימה במובן המילה. הוא נשען על הופעתה של נווין והעבודה הקשה של הצוות מאחורי המצלמה. לא יכולתי להאמין עד כמה כתם של רקבון יכול להרגיש כמאיים. למרות תשבוחותי האם הראה שוב את הסרט בזמן הקרוב… לא. זו אותה הרגשה שיצאתי ממנה כשצפיתי ב"ברבור שחור" של דארן ארונופסקי. לא סרט אימה במלוא המילה. יצירה נפלאה, אך מדכאת. לכן לא רק שצריך להגיע עם הצפיות הנכונות, אלא גם עם המצב רוח הנכון ובינינו "רליק" מעולם לא היה צריך את ה-20 דקות האחרונות האלה. הזליגה אל תוך עולם אימה המוכר יותר טוב בעיינהם של צופי ז'אנר מיינסטרים כי לעיתים החיים יותר מטרידים מכל סרט אימה אחר.
המציאות מפחידה יותר | מתוך "רליק" (באדיבות יח"צ)
"ספוטניק"
הין ליאנג של "רליק", "ספוטניק" הוא פחות סרט אימה יותר מותחן העוסק בשחיתוית בצמרת הכוח של ברית המועצות בעיצומה של המלחמה הקרה. עלילתו עוסקת בפסיכולוגית בעלת שם, המגיעה לבדוק את מצבו המנטלי של אסטורנאוט הניצל מהתרסקות החללית שלו ומגלה כי משהו מסוכן חזר איתו גם. יהיו אלו שישוו את הסרט ליצירת האימה הקלסטרופובית של רידליקי סקוט, "הנוסע השמיני". אהיה מוכן לללכת צעד נוסף ולהגיד שיש לו משהו משותף, לא אחר מאשר אחד מהסרטים הרווחים "אווטאר". איפיון ריק ודינמיקה של דמויותינו. כן, כן להפתעתי הרבה "ספוטניק" הוא סרט גנרי המתקשה להתבלט מעל כל סרטי האימה העוסקים בלא נודע שבחלל. לא צריך להיות חכם כדי להבין כיצד כל זה הולך, ברגע שהמפקד הצבאי מזמין את הפסיכולוגית אל תוך הבסיס בו שוהה האסטורונאוט. התסריט מגיע אל כל הנקודות הברורות, מניעיו האמייתים של המפקד ייחשפו, הפסיכולוגית מאמינה שהמערכת אינה צריכה להיות כמו שהיא ולבסוף ביקורת על השלטון הסובייטי שבאותה תקופה.
אם אנו מדברים על הביקורת שיש לסרט על השלטון, טוב.. זה לא נעשה בצורה הכי מעודנת. שיש לך שורה כמו: "אני המפלצת, כל דבר שהוא עושה אני מרגיש, ללא מצפון". קשה שלא להרגיש שמאכילים אותנו בכפית של כסף. זה בגלל קטע כזה שדווקא גרם לי להעריך את ה-20 הדקות האחרונות של "רליק" וסצנת הסיום הסימבולית שלה המציגה את ההשפעות של המחלה הארורה ובשביל סרט אימה מדע בדיוני שנעשה מחוץ להוליווד. האפקטים לא רעים כלל וסצנות האקשן המעטות מכניסות מעט פלפל לכל העניין כאן. רק מגיע להם תסריט יותר טוב מאשר מה שהוצג בתוצר הסופי.
המצירות פחות מעניינת | מתוך "ספוטניק" (באדיבות יח"צ)
"אבינו"
"אבינו" הוא סרט סתמי, כאן פחות או יותר הייתה מסתיימת הביקורת וחבל. מסרט שהשתתף במסגרת היוקרתית של פסטיבל ונציה הייתי מצפה ליותר. אך מצד שני בגלל המצב שמצא את עצמו עולם הקולנוע , הנהלת הפסטיבל כנראה הייתה נואשת כדי למלא את התוכנייה שלה. למען האמת מתחילתו, הסרט בכלל לא היה סתמי, אלא סטנדרטי. מהצילום עד התסריט ואפילו המשחק. שאגב זיכה את פיירפרנצ'סקו פאבינו האדיר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה. שלמען האמת נותן לסרט את מעט הצ'ארם שהיה זקוק לו. יש לו לוק מאיים שהכרחי לדמותו בסרט אך מצליח לספק גם רגעים סנטימנטליים שגורם לך להתאהב בו. אך מצד שני במידה מסויימת הוא מרגיש מבוזבז, תפקיד שמסוגל לשחק תוך כדי שינה.
הבעיות התחילו לצוץ לקראת סיומו, יש לו שני טוויסטים. כל אחד מהם מספר סיפור שונה, האחד חוקר את היחסים בין אב לבנו ועד כמה הם הכרחיים לתפקוד ולהתבגרותו של הנער. השני מתעסק בהשפעות הפסיכולוגיות של ילד החווה אירוע טראומטי ועד כמה הכרחית דמות בוגרת שתהיה לצידו ואז בדקותיו האחרונות הבמאי צועק: "לעזאזל" ומחליט לשלב בין השניים. במה שאני יכול להגדיר אחד מתמונות הסיום היותר מבלבלות שראיתי. טוויסט טוב הוא אחד שבאמת יפתיע אותכם, יגרום לכם לצפות בסרט מההתחלה כדי לזהות את קצה החוט שהוביל לסיומו. את הטוויסטים של "אבינו" אפשר לזהות ממרחק של קילומטר, אחד מתוך השניים הוא האמא של כל הקלישאות ובהחלט שלא גורם לי לרצות לראות את הסרט מהתחלה. טיפ לתסרטיאים שביניכם רק בגלל שאתם יכולים להכניס כל מיני טיווסטים, דמויות, אירועים, סיפורי רקע. זה לא אומר שאתם חייבים. "אבינו" ייזכר כאחד הסרטים היותר מכעיסים, מבלבלים ומגוכחים של השנה.
מבולבל לגבי זהותו | מתוך "אבינו" (באדיבות יח"צ)
"ברלין אלכסנדרפלאץ"
הסרט האחרון שצפיתי בפסטיבל הוא אפי במלוא המילה. שלוש שעות, אודיסאה אל תוך ליבה של ברלין המודרנית והמחיר של לחיות את החלום הגרמני. שאינו שונה מזה של האמריקאי. העלילה מגוללת את סיפורו של פרנסיס, פליט הניצל מטביעת אונייה, נסחף אל תוך חופיה של ברלין. בכוונתו להתחיל חיים חדשים אך לאט, לאט הוא מוצא את עצמו שוקע אל תוך העולם התחתון של העיר. האם ל"ברלין אלכנסדרפלאץ" יש אמירה חשובה או משנה חיים… בכלל לא. האם העובדה שהחליף את הגזע של הדמות הראשית מסתמכת לאמירה עוצמתית על חייהם של מהגרים במדינות מערב… גם לא. מה שהולך לקראת הסרט הוא המשחק והצוות הכישרוני מאחורי המצלמה המציגים סיפור פשע המעניין לאורכו ולעיתים מותח. בעיניי מי שגנב את ההצגה הוא ללא ספק היה אלברכט שוך בתפקידו כריינהולד. המתגלה במהרה כדמות יותר מעניינת ממה שציפיתי, תפקיד שאגב שחקנים היו רק יכולים לחלום עליו. האיזון הנכון בין טירוף לבין תפקיד דרמטי מעורר הזדהות.
הבמאי בורהאן קורבאני יודע טוב מאוד את מלאכתו מאחורי המצלמה, יותר מאשר שזה סרט פשע, מדובר בחוויה מסחררת חושים, מסע אל תוך תודעתו של דמותינו הראשית וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להתעזר בסבלנות, להתמסר ולבדוק עד כמה עמוק חור הארנב. חשוב לציין גם את הפסקול הנפלא, המורכב מרובו מקטעי טראנס המעניקים את התחושה שאנו נמצאים בתוך עולם אפל שנקודות האור היחידות שלו הם שלטי הניאון המוצבים בכל פינה בעיר. למרות שחוויותו נועדה יותר למסך הגדול, באולם חשוך מאשר המסך הקטן בבתיכם, "ברלין אלכסנדרפלאץ'" מצליח לתפוס את צופיו מהרגע הראשון ועד הפריים האחרון.
________________________
עוד פסטיבל מגיע לקיצו, בתקופה כזאת חשוב לי להודות יותר מתמיד ליח"צ המופלא ועזרתם במהלך ימי הפסטיבל. לצוות שתחזק את אתר הפסטיבל והעניק לנו מעט אסקפיזם. כולי תקווה שבשנה הבאה נחזור לאולמות הסינמטק אבל עד אז תמשיכו לשמור על עצמכם.
