האישה שהצחיקה את מרטין סקורסזה: הפה הגדול של ניו יורק

פראן ליבוביץ מוגדרת בוויקיפדיה כ"דוברת ציבורית", שזה סוג של סטנדאפיסטית, רק בישיבה. לסבית יהודייה מניו ג'רזי שנזרקה מבית ספר תיכון, היא עברה לניו יורק בגיל 19, התפרנסה בדוחק כנהגת מונית ופיתחה דעות קוצניות על כל דבר שבעולם. כשהיתה בת 21 אנדי וורהול הזמין אותה לכתוב טורים במגזין שלו "Interview" וזו היתה תחילתה של קריירת כתיבה ארוכה (בעט, אין לה מחשב, וגם לא מכונת כתיבה) ובעיקר דיבור מאוד שנונים על כל מה שמעצבן אותה בעולמנו, וזה כמעט הכל. בגלל שהיא כל כך מצחיקה, היא הוזמנה לכל מקום, ופגשה את כולם.

מתישהו ליבוביץ התוודעה גם למרטין סקורסזה, שהפך לחבר קרוב ולמעריץ הכי גדול שלה. ב-2010 הוא עשה עליה סרט תיעודי בשם "Public Speaking" ונראה שהוא כל כך נהנה לעשותו שהוא החליט להקדיש לה גם סדרה שלמה, בעיקר כדי שתהיה לו הזדמנות לשבת לשוחח איתה. במהלך שבעה פרקים, באורך של כחצי שעה כל אחד, ליבוביץ בת ה-70 מעוררת בסקורסזה סדרה של פרצי צחוק מתגלגלים. אלה תורמים לא מעט להנאה מהצפייה ב"נגיד שזאת עיר", שעולה מחר (שישי) בנטפליקס.

ליבוביץ מתגוררת בהרמוניה עם 12,000 ספרים בדירתה הגדולה בניו יורק, שאליה היא לא מזמינה אנשים, כי היא לא אוהבת אנשים. היא מאוד אוהבת מסיבות, אבל לא אצלה בבית. המפגשים עם סקורסזה נערכו ב"מועדון השחקנים" – מועדון חברים יוקרתי שנוסד בניו יורק במאה ה-19 על ידי אדווין בות' – אחיו של האיש שהתנקש בלינקולן ("אני מכירה הרבה אנשים שמתלוננים על אחיהם… זה לא משנה איזה סוג אחים יש לך, אתה תמיד יכול לומר לעצמך, כן אחי אף פעם לא מחזיר לי כסף, אבל לפחות הוא לא הרג את אברהם לינקולן"). מפגשים נוספים נערכו מול קהל באולם גדול, שקיבל הזדמנות לשאול שאלות. חלק מתשובותיה – ליבוביץ לא עונה על אף שאלה כמו שנשאלה – מלוות בסרט על ידי קטעי ארכיון מבדרים. 

נושא מרכזי בשיחות הוא ניו יורק, ומה קרה לה בשנים האחרונות (עוד לפני שהקורונה ריסקה את חיי התרבות בעיר). ליבוביץ אומרת שהיא היתה שמחה להיות ראש העיר הלילית (אחרת זה יותר מדי עבודה). בפרק השני היא מספרת שבשנות השבעים אנשים כמותה הגיעו לניו יורק כי לא יכלו לחיות במקומות אחרים. "אין דבר טוב יותר לעיר מאשר אוכלוסייה צפופה של הומואים זועמים", היא אומרת, ומוסיפה "ואז הומואים שמחים מאוד, כשמגלים שממש כיף פה". מאוחר יותר היא מתלוננת על המגדלים החדשים שהוקמו בעשור האחרון ברחוב 57 ולדבריה הועתקו מדובאי, שבמקור העתיקו מניו יורק. היא משווה את זה לאופן שבו ראלף לורן העתיק את החולצות של האחים ברוקס, שהעתיקו ממנו בחזרה.

פרצי צחוק מתגלגלים של סקורסזה. פראן ליבוביץ ב"דמיינו שזאת עיר" (צילום: נטפליקס)

עם היותה מזוהה כל כך עם ניו יורק, ליבוביץ מזדהה כמי שעשתה את ההחלטות הכי גרועות שאפשר בתחום הנדל"ן, גם משום שהיא מסרבת לוותר על אף אחד מאותם 12,000 ספרים. סקורסזה מצלם אותה מטיילת בתוך הדגם של העיר במוזאון קווינס (תרשמו לכם לביקור הבא), וגם  ברחובות האמיתיים, שם היא מפנה תשומת לב ללוחות עם כיתובים שונים המשוקעים במדרכות. היא אומרת שרק היא מבחינה בהם כי כל שאר האנשים שקועים בטלפונים שלהם. לה אין טלפון נייד (כי אם אין לה מחשב, למה שיהיה לה טלפון נייד?). אבל היא מספיק מעודכנת כדי לדבר בחדות, כאמור, על הכל. לפעמים היא אומרת משהו שנשמע כמו התחלה של חשיבה מיושנת, אבל עד סוף החיווי היא מפתלת את הרעיון בצורה כזו שקשה להתווכח עם הלוגיקה שלה.  

בין השיחות עם סקורסזה משולבים גם קטעי שיחות של ליבוביץ עם אנשים אחרים, בהם טוני מוריסון, דיוויד לטרמן, אלק בולדווין וספייק לי, שאיתו היא מדברת על שנאתה לספורט ועל כך שצריך להוציא את האיגרוף מחוץ לחוק. לי, כמובן, משתגע מזה, בייחוד כשהיא מספרת שהלכה לקרב מיתולוגי של מוחמד עלי (שאותו אהבה כאישיות פוליטית) ועצמה את העיניים כל הערב. לשאלה מה הגילטי פלז'ר שלה היא עונה שהיא מתנגדת לעצם הקונספט של אשמה בתענוג, ושכל התענוגות שלה "שפירים". 

הו, ניו יורק, איזה געגועים. פראן ליבוביץ בדגם העיר המוקטן בקווינס, מתוך "דמיינו שזאת עיר" (צילום: נטפליקס)

לצורך כתיבת הביקורת צפיתי בסדרה כולה כמעט ברצף, והתרשמתי שכדאי ללגום אותה במנות יותר קטנות. שלושת הפרקים הראשונים דחוסים בחידודים ששורטים את המחשבה. גם כשהיא מנסחת רעיון מוכר, היא עושה את זה באופן מקורי ומבדר. למשל, כשהיא מדברת על המחירים המטורפים של אמנות פלסטית, היא מציינת את האבסורד בכך שבמכירה פומבית של ציור של פיקסו הנוכחים מחאו כפיים לא לציור אלא למחיר ששולם עבורו. בפרקים הבאים יש פה ושם אמירות פחות קולעות, ונדמה שאפשר היה להסתפק בשישה פרקים, אבל החוויה הכוללת היא תחליף בהחלט מוצלח למפגשים החברתיים שנמנעים מאיתנו בימי הסגר. תמזגו לעצמכם משקה חם או אלכוהולי ושבו לשיחה עם פראן ומרטי.

★★★★ 4 כוכבים
Pretend It's a City בימוי: מרטין סקורסזה. עם פראן ליבוביץ, מרטין סקורסזה, ספייק לי, אלק בולדווין, טוני מוריסון.