עדיין נהדרת: הקרב בין בידור וסאטירה הוכרע סופית
"ארץ נהדרת" פתחה את עונתה ה-18 עם כל הארטילריה שהתרגלנו אליה, והשחיקה בכוחה של הסאטירה הפוליטית שלה מורגשת מתמיד ולא בהכרח באשמתה. בסוף יש פה מפעל לקיים וצריך לספק לו קאצ'פרייז
פרק פתיחת עונתה ה-18 של ארץ נהדרת, תוכנית הדגל של הקומדיה הישראלית, הוא כבר מזמן לא אירוע טלוויזיוני כמו בימי לובה. אם כבר הוא דומה יותר לפתיחת עונה של מוסד טלוויזיוני יציב, "עובדה" של הצחוקים אם תרצו, חלק קבוע מגלגל החיים של ממשלה לא יציבה -> בחירות -> ביבי מנצח -> ממשלה לא יציבה שהתרגלנו אליו. וטוב לראות את ארץ נהדרת עדיין שורדת, נושכת בקרסוליהם של בעלי הכוח, עוקצת במדויק את הנקודות הבוערות של החברה הישראלית. אבל ככל שהמעגל נמשך כך שאלה אחת הופכת ליותר ויותר משמעותית – למי זה בכלל מיועד?
על פניו, ארץ נהדרת היא מדורת השבט, כך שהיא מיועדת לכלל העם. אבל רוב העם, אם לא שמתם לב במהלך שלושת מערכות הבחירות מהשנה האחרונה, הוא ימין-מרכז, בעוד שארץ נהדרת היא ללא ספק תוכנית שדובקת בערכי השמאל. כן, הפוליטיקאים מכל הצדדים הפוליטיים סופגים במידה מאוזנת בהתאם לכוחם, ואם היתה כאן ממשלת שמאל (חחחח) כנראה שהיא הייתה בלב המוקד, אבל הערכים אותם מבטאת הסאטירה של ארץ נהדרת – פירוק מעמדות, הכללת מיעוטים, רצון לשקיפות ועוד – קרובים יותר לצד השמאלי של המפה הפוליטית. ואל תבואו אלי עם הבולשיט של "באים לשנות את דעתם של הימין", כי ראיתם כמה זה היה אפקטיבי לאורך 18 שנת קיומם.
ובכל זאת ארץ נהדרת נשארת הצלחה מסחרית, מה שאומר ככל הנראה שלדעות הפוליטיות יש פחות משמעות בכל הנוגע לקהל היעד. הלכה למעשה, יותר משהיא תוכנית סאטירה, ארץ נהדרת היא קודם כל תוכנית בידור, וככזו היא עושה עבודה נהדרת. "הנבחרת" הוא באמת שם ראוי למערך חסר התקדים של שחקנים ויוצרים קומיים מהדרג הראשון, וגם כשהכתיבה לא תמיד קולעת תמיד יש כישרון קומי עצום שיציל את המערכון. המאמץ שלהם לקטוף את הכוכבים הקומיים הצעירים, שהניב תשואות בדמות תום יער, גיה באר גורביץ ואורי לייזרוביץ (כשהשנה מצטרפים תמיר בר כפרעליו ויניב ביטון), מראה שהפוקוס הבידורי של ארץ עדיין עומד בלב ליבה של הנבחרת.
הפוקוס הזה בלט בפרק הראשון של העונה. סך הכל קיבלנו צמד פאנלים וצמד מערכונים שהיו לגמרי מבדרים, ואפילו סחטו צחקוק מזדמן (וצחוק אחד בקול, בבדיחה על הפאה של ליאור אשכנזי ב-"שעת נעילה"), אך האיזון העדין שארץ תמיד נאלצה להתמודד איתו – האם הם יותר בידור או סאטירה – הוכרע שלא באשמתם. לא בכדי אנחנו רואים פחות ופחות תוכניות סאטירה בישראל, כוחן נשחק עד כמעט נעלם. כך היה עם "גב האומה", שנשיכותיה התקהו לאורך השנים עד שלא הצליחו לגרום גם לפוליטיקאים קטנים לדמם. כך גם עם ארץ נהדרת. החצים עדיין פוגעים במטרה, פשוט למטרה כבר לא כואב.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היה הפאנל המרכזי, "מנהיג במסיכה", שהשתמש בזמר במסיכה – תוכנית שהסתיימה לפני יותר משבועיים, אגב – כמבנה להצגת כל אחד מהשחקנים הפוליטיים שצפויים לחפור לנו בשכל במהלך תקופת הבחירות הקרובה (יאק, איזה ביטוי דוחה) יחד עם האפיון שכנראה יוביל אותם בעונה הקרובה. נתניהו שקרן מסית, גנץ פתי, גדעון סער רובוט, בנט מתקפל מול נתניהו ויאיר לפיד מלא בעצמו. ספרו לנו משהו שאנחנו לא יודעים.
מי שחושב, למשל, שהעבודה המצוינת שתום יער עושה בתפקיד אוסנת מארק יפגע בה אישית או פוליטית כנראה נכנס לתרדמת יחד עם אריק שרון אי אז ב-2005. כך ראינו את המערכון המרכזי, שתפס חצי מהפרק, חוזר שוב ושוב לחיקוי של אופירה וצדי צרפתי, כאילו כדי להזכיר שעם כל הכבוד למה שכותבי ארץ רוצים להגיד (ואכן אומרים), יש פה מפעל לקיים וקהל לספק לו קאצ'פרייז.