"וונדר וומן 1984" -בפעם השלישית גלידה, 7 בסולם אורשר גידי אורשר.

"וונדר וומן 1984" הוא סרט ארוך, מאוד ארוך. 151 דקות, ומפני שבחלקו הראשון, לפחות שעה ורבע הוא גם די נינוח היה לי זמן לשים לב שמי שעובד כאן באמת קשה, לאורך כל הדרך עד שיאה הוא בעצם הנס צימר, המלחין של המוסיקה המלווה את הפרויקט. 151 דקות ואין רגע אחד של שקט, אין רגע שאין בו פעיית כינורות הומיה, הלמות תופים או קרישצ'נדו רועם של כל התזמורת הגדולה שהתכנסה לעבודה במרחבים אופראים או סימפוניים. נכון שנושאים המתנגנים ברקע ונצרפו לגודל המרשים ניטלו ב"העתק הדבק", בשלמות או בחלקים מ 130 סרטים קודמים שצימר המוכשר והחרוץ ליווה בשרביט מנצחים מתנופף. אבל גם לאסוף אותם ולסדר, זה ליד זה וזה אחר זה, שלופים מזיכרונו של המחשב ולהתאימם למצב הדברים על המסך כדי לנתב את מצב הרוח שלנו, גם זאת עבודה שאין לזלזל בהיקפה.

שנבין, למרות ש"וונדר וומן 1984" נצרב מעכשיו ועד ליקוי מאורות בשמה של גל גדות (שלנו) כבר בפעם השניה, הכוכבת הראשית אינה מופיעה בכל פריים של הסרט ויש כאן לפחות עוד שתי עלילות משנה המשתרגות לתוך הסיפור העיקרי. אבל צימר והמוסיקה שלו איתנו כאן כל הזמן. להחזיק בשביל לא לאבד. וזה בהחלט מבצע שצריך לציין אותו.

בעיקר משום שמעבר לחן ולחביבות של גל גדות (שלנו) ולכמה רגעים של CGI ולאסו צהבהב שכולו אמת המתנפנף כאצבע נוזפת במי שסטה מהדרך, אין בסרט הרבה חומר למחשבה למרות 151 הדקות לאורכן הוא נמתח. דקות שחודרות לתוך ההכרה, חייבים לציין בלי ציניות, בדרגת קושי לא גבוהה. אמנם החלטה המושכלת, אני מקווה של המפיקים להנחית את האירועים במערכה שניה זאת על מצעה של שנת 1984, שנה הצבועה כולה בחזונו הדיסטופי של ג'ורג' אורוול יש בה מחויבות לא קטנה. אבל נדמה לי שהאחראים לא עשו בה שימוש אמיתי שבודק אפשרויות ומשמעויות ופורש מצע רעיוני דשן ומתבקש. נכון שיש כאן אמירה על הסכנות שבהתמכרות לתאוות ומאוויים אישיים בהזנחת החובות החברתיים ואזהרה כללית מפני שלטון טוטליטארי הנשען על אמצעי תקשורת והיפנוזת המונים. אבל גם רעיון זה מדולל כל כך לאורך כל הסרט על שני חלקיו שצריך עין מיומנת באמת ויכולת הפשטה כדי לסנטז את אלה מהסיפור הרומנטי המוגש לנו בדרך אל המסך וממנו אל הקהל המידי של היקום של DC ומעריצי חבורת מארוול.

אם יש מי מהצופים שרוצה להשתעשע בקונוטציות פוליטיות עכשוויות, הרי וונדר שלנו, דיאנה פרינס עושה כאן מעשה בני גנץ כשהיא בסופו של הליך מקריבה את עצמה ואת הרצונות והאושר שלה כדי להציל את העולם. בכל מנהיג אמיתי מתקיים הצורך להעדיף את טובת שליחותו על פני הצרכים והגחמות האישיות ודיאנה עושה את זה למרות האינסטינקט הקיומי והרומנטי כדי לסחוט את דמעות הצופים. ואולי (אני בספק) גם את הכרתם הרציונאלית בחובתה לעשות את המעשה. המרדף אחרי "האמת", אולי המוטו החשוב של הסרט לא מותיר מרווח תמרון והגברת גם היא, למרות כוחות העל שלה ואולי בגללם חייבת להתנהג בהתאם למעמדה ולמחויבויותיה.

גם כאן, כמו אצל גיבורי היקום של DC כמו סופרמן ובאטמן למשל מתקיימת כאן התערובת של כוחות על אנושיים וקיום יום יומי אולי כדי ללמד אותנו שכל אחד יכול להתעלות על עצמו ברגעי מבחן אמיתיים. להיות קצת אולטרה מן. הגיבור הוא אמנם דמות "רגילה" ביום יום, אחד מהעם אולם בעת הצורך הוא מתנער, מחליף בגדים ועף לעזור לנדכאים. הבעיה היא, גם בעלילות וגם בטבע האנושי בו חי הגיבור שבסופו של דבר, זה די משעמם והשחיקה גדולה. כמה פעמים אפשר להציל ילד מקבוצת נערים שמעללים בו, זקנה משודדים אלימים או הליקופטר שאיבד שליטה על גג גורד שחקים ומאיים על חיי הנוסעים בו התלויים בין שמים לארץ. כמה פעמים אפשר לפרסם את הסיפורים הללו בעמודים הראשיים של העיתון או בכותרות החדשות בטלוויזיה. העם מתרגל ודורש יותר.  ואז ממציאים את האויב האולטימטיבי המסוכן, בחמדנותו את שלום העולם ביכולות המחייבות את גיבור העל למתוח שרירים ולהראות לפחות קצת זיעת מאמץ.

דיאנה פרינס של גל גדות (שלנו) היא אשה מרשימה גם בחייה היום יומיים. היא עובדת באחד המוזיאונים שבמכון סמית'סוניאן בוושינגטון כאנתרופולוגית, כנראה בכירה המסתובבת בסמכותיות בין אגפי המכון. הד"ר ברברה מינרווה (קריסטין וויג) היא חוקרת במכון, עכברה אנושית חסרת נוכחות וביטחון שהסביבה אינה מבחינה בקיומה ועל שולחנה מונחת יום אחד אבן קדומה שנשדדה מחנות תכשיטים, שאיש עדיין לא יודע מה ערכה. העניין גובר כאשר מקסוול לורד (פדרו פסקל), המציג עצמו כאיש עסקים עשיר מגלה התעניינות ומציע תמיכה כלכלית מאסיבית במכון וכתמורה מבקש לשים ידו על האבן. ההתעניינות שלו מציתה גם את ההתעניינות של שתי הנשים המגלות את השורשים הקדומים של האבן ואת הכוחות הגלומים בה. לפני שלורד מצליח לגנוב בעורמה את האבן מופעלים הכוחות המאגיים שלה כשמשאלות לב של שתי הנשים הופכות למציאות. דיאנה מתאווה לאהובה כריס (כריס פיין) מהסרט הקודם החוזר אל החיים בגופו של גבר אחר וברברה מתחילה טרנספורמציה שהופכת אותה לאשה מושכת, אסרטיבית ומצליחה, אולי יותר מידי.

לורד גונב את האבן, יודע איך להפעיל אותה והופך בעזרתה את עסקיו הכושלים להצלחות פיננסיות וליכולות להשתלט על רצונות תושבי העולם כולו. שיכור כוח הוא דוהר בדרכו לפסגה, ממש לפסגה בדרך לפגישה עם נשיא ארה"ב העסוק עדיין במאבק עולמי עם הרוסים ובמשחק מסוכן בפצצות אטום. ברברה מצידה הופכת לאשת צ'יטה פטאלית ויחד עם לורד יוצאת למלחמה בדיאנה המנסה להחזיר את השפיות לעולם בתקווה שבני האדם, כולל כולם יוותרו על השאיפות ההזויות והמסוכנות שלהם. וכאן מתחיל לו הקרב הגדול באמת על שלום העולם במהלכו, וכדי לגייס עוד כוחות וכלי נשק חייבת דיאנה לוותר על חלומה האישי ואהובה הפרטי.

פטי ג'נקינס, הבמאית הולכת עם גל גדות (שלנו) כבר בפעם השניה ונדמה שהביטחון והאמון בין השתיים גדל. גדות מעמיקה את אחיזתה בהוליווד, מעורבת יותר גם בהפקה וקונה עוד פנטהאוס אל מול האוקיאנוס וג'נקינס מתירה לעצמה אחיזה רכה ונינוחה יותר בטיפול בסרט. נכון שחציו הראשון של "וונדר וומן 1984" מניח את היסודות לקאט פייט שיבוא אח"כ, אבל הפרופורציות, בייחוד לצופים המחפשים את האקשן, את הויזואליה הייחודית, המקורית שמציעים סרטים כאלה, הן בעייתיות. גם משפחת מארוול שמעבר לכביש וגם סרטי מדע בדיוני אחרים כבר דילגו מעל האפקטים המחולקים כאן די במשורה והעיניים אינן נקרעות לרווחה. נכון, חלק מהבעיה היא פורמט – בטלוויזיה הביתית ובשרותי הסטרימינג הנושאים אותה ואולי עם תום הקורונה נוכל להתרווח אל מול המסך הגדול של הקולנוע. אבל גם כך האלמנטים הרומנטיים גוברים על המתח ולא משחקים לטובת התוצאה הכללית.

גדות (שלנו) בהחלט חביבה, מצודדת אבל חסרת מסה כשחקנית. כוכבת, כנראה שהיא כן בעבודה מוצלחת מאוד של מערכת משומנת של יחסי ציבור שנתמכת בהרבה חן טבעי. וויג מרשימה הרבה יותר וגונבת את ההצגה, יש בה טירוף, יש הומור, יש מוזרות ויכולות שאותן הפגינה כבר רבות בימיה ב SNL. כריס פיין הוא בן זוג מתאים לגדות, יפה, מעוצב ולא צריך להתאמץ לשחק ופסקל מעצבן, כדרוש.

"וונדר וומן 1984" הוא אולי תחנה משמעותית וחשובה במאבקן של הנשים להכרה בהוליווד – גם שתי כוכבות וגם במאית בבלוק באסטר, אבל על דרכו של הקולנוע כנראה לא יותיר רישום עמוק. הוא עובר חלק בגרון, אבל מה לעשות, לא מצליח להקים גם קול נוכחות רם מספיק. אולי בפעם הבאה…

"וונדר וומן 1984" – 7 בסולם אורשר
Wonder Woman 1984
HBOMax

רוצה לשתף ?