"נשמה" של פיט דוקטר הוא ניצחון אמנותי כפול: האנימציה כאן היא כנראה המרשימה ביותר של פיקסאר אי פעם, והפסקול מאת טרנט רנזור ואטיקוס רוס כל כך מוצלח שהוא מתקזז עם העבודה המצרצרת שעשו השניים האלה ממש עכשיו ב"מאנק" של דייויד פינצ'ר. אבל הסרט הזה הוא גם בלגן תסריטאי אחד גדול, ורגשית הוא לא עובד בשיט. אכזבה? תלוי איך מסתכלים על זה; הסרט האחרון של פיקסאר שבאמת אהבתי ללא סייג היה "הקול בראש", גם הוא של דוקטר, ו"נשמה" למרות מגרעותיו עולה לטעמי על כל מה שיצא מאז מהאולפן. אז כאמור, תלוי.

הסיפור של "נשמה" מזכיר מאוד את "השמיים יכולים לחכות" - זוכרים, שחקן הפוטבול שמת ומקבל הזדמנות לחזור לחיים בדמותו של אדם אחר? - ויש בו גם משהו מהרוח של "אלה חיים נפלאים", בעיקר במובן של דמות שמקבלת הצצה מבחוץ אל חייה שלה. ג'ו (ג'יימי פוקס) הוא מורה למוזיקה שכמובן לא חלם ללמד אלא להופיע, ודווקא כשהוא מקבל הזדמנות לעשות בדיוק את זה, הוא מת בתאונה מטופשת. עכשיו עולה נשמתו לאן שנשמות עולות, אבל בעקבות תאונה מטופשת 2# הוא מוצא את עצמו במקום שנקרא "הסמינר", שממנו נשמות מועברות אל ילדים שזה עתה נולדו. גרדנר מוצמד אל נשמה שמוכרת רק כמספר 22 (טינה פיי), ושבניגוד לאחרות מאוד לא רוצה לחוות את החיים. אבל כמובן שגם ג'ו וגם 22 מגיעים בסופו של דבר לעולם שלנו, היכן שג'ו מנסה לקבל הזדמנות שנייה לחיות ולהצליח, ו-22 מנסה להימלט בחזרה לסמינר.

דברים מוזרים קורים לסרטים בשלבי הפיתוח, ו"נשמה" נראה לפרקים כמו סרט שחשבו עליו יותר מדי (עם או בלי קשר לכך שבמהלך ההפקה נחשפו סיפורי ההטרדה המינית של מנהל פיקסאר ג'ון לאסטר ודוקטר החליף אותו בתפקיד, על כל ההיבטים של אירוע כזה). אבל אולי חשבו יותר מדי רק על הסיפור של "נשמה" - מה שיכול להסביר את העלילה המסובכת מדי ואת ההיגיון הפנימי המפותל מדי - ולא מספיק על המשמעות שלו, כי מה שהסרט הזה אומר לגמרי  במוצהר הוא שהגשמה עצמית זה חארטה. ובעוד שאפשר להתווכח על המסר הזה, פשוט לא ברור מה הוא עושה בתוך סיפור על גיבור שזה כל הקטע שלו, כל המהות שלו.  

בלי להיכנס לפרטי עלילה נוספים, "נשמה" הוא מסע של אדם שעושה את כל הדרך בחזרה מעולם המתים כדי להגשים את מה שהוא תופס כייעוד שלו. אבל הסרט אומר לו ולנו, ביותר מהזדמנות אחת, שהמניעים שלו פסולים על רקע אגוצנטריות ושהמטרה שהוא מבקש להשיג היא כמעט נלעגת, כי אנשים שמקדישים את עצמם באופן אבסולוטי לכישרון שלהם הם מנותקים ואבודים. הדבר המוזר הזה נאמר לאוד אנד קליר בסצנה שיש בה אמנם הברקה מובנית - "מכיר את זה שאנשים נכנסים ל'זון'?", שואל 22 את ג'ו מול צביר שלם של נשמות תועות, "אז זה ה'זון'" - אבל היא זרקה אותי החוצה מהסרט בכל המובנים הרגשיים. כי אם המניע של הגיבור הוא מיצוי האמנות שלו, אבל הסרט יוצא מגדרו כדי להוכיח שזה עושה אותו פגום, אז על מה בעצם אנחנו מדברים פה.

זה קטע, כי כמה שהעולם של "נשמה" משונה ולא אפוי, ככה האנימציה שלו מושלמת: לראשונה בסרט של פיקסאר יש גלישה מהריאליסטי אל הפיגורטיבי וכמעט אל המופשט, אבל זה רק בחיים-שמעבר; העולם שלנו נראה ריאליסטי מאי פעם, עד כדי כך שפיקסאר צוברת כעת נקודות בארה"ב על מה שנתפס כייצוג הטוב ביותר אי פעם של דמויות שחורות בסרט אנימציה. הניגוד הסגנוני הזה משרת נהדר את שני מוקדי ההתרחשות של הסרט, אבל הוא רק מעצים את תחושת הפספוס מעבודת הכתיבה.

תראו, אי אפשר להקל ראש בסרט אמריקאי ששואל מה קורה כשאנחנו מתים ובכלל לא נכנס לסוגיות כמו גן עדן וגיהנום. יש גם מה לומר *לזכות* אותו מסר שמבחינתי מהווה מקל בגלגלים הרגשיים של הסרט, קרי "להגשים את עצמך זה ללוזרים", כי קשה להתווכח עם האמירה שזו בהגדרה תפיסה אגוצנטרית על גבול הנרקיסיסטית, לא משנה כמה העולם המערבי בן זמננו מקדם אותה. אבל שני הדברים האלה הם ברמת משחק המחשבה, הם מתקיימים באיזו טריטוריה אינטלקטואלית (וגם תיאולוגית, כי בין היעדרו של גן העדן לזלזול המופגן בהגשמה העצמית, זה איכשהו סרט הרבה יותר בודהיסטי מאשר נוצרי, עובדה שכבר מקבלת ביטוי במאמרים עליו). כל זה טוב ויפה ובהחלט מגרה את האינטלקט, אבל בכל הנוגע לחוויית הצפייה ב"נשמה" - זו, באירוניה משונה ומושלמת, לגמרי נטולת נשמה.

מי רוצה לראות את הקומדיה הרומנטית של השנה?

אתם מוזמנים לצפות באחד מסרטי השנה של mako, "פאלם ספרינגס". זה יקרה בשבת הקרובה (2.1), כשסינמטק הרצליה יערוך הקרנה דיגיטלית, עד הבית, של הקומדיה הרומנטית המבריקה הזו. לפני ההקרנה, ב-20:30, תתקיים הרצאת זום חינמית של מבקר הקולנוע שלנו, תומר קמרלינג. תקציר, פרטים מלאים, קישור לזום והזמנת כרטיסים לסרט - הכל נמצא כאן