"תחשוב לפני שאתה מדבר. תקרא לפני שאתה חושב. זה ייתן לך משהו לחשוב עליו שלא המצאת בעצמך. זהו מהלך חכם תמיד אבל בעיקר בגיל 17 כשאתה נמצא בסיכון הגדול ביותר להגיע למסקנות מעצבנות". כך , בדבריה של פראן ליבוביץ' מסתיים "נגיד שזאת עיר", המפגש הקולנועי השני של ליבוביץ' עם הבמאי מרטין סקורסזה בסרט תיעודי מרנין ומשכיל שיש בו כמעט מכל הסיבות והטעמים שמביאים את צופי הקולנוע, ועכשיו בצוק הקורונה גם הטלוויזיה, אל מול המסך.
פראן ליבוביץ היא סטוקרית מקצועית של ניו יורק. סטוקרית אינטיליגנטית, צינית, חדה, מצחיקה, חכמה, בעלת אבחנה ייחודית ואולי אפילו מתנשאת וכושר ניסוח חד פעמי. היא עוקבת אחרי ניו יורק משנות השבעים ועד היום, למעלה מחמישים שנה ומנסה, די בהצלחה להגדיר את העיר המסובכת, המורכבת, המהפנטת, הענקית ורבת הפנים הזאת שהיא בעצם מבחינות מסויימות גם מרכז העולם וליבו הפועם.
ליבוביץ' מסתובבת ברחובות העיר, צועדת על מדרכותיה. מתייחסת לשלטים המוטבעים בהן, חולפת על פני מוסדות מרכזיים, מוזיאונים, תאטראות, תחנות הרכבת התחתית ובעיקר הספרייה המרכזית כשהיא עטויה מעיל צמר גברי כבד, מכנסי ג'ינס שקצה שרווליהם התחתונים מקופלים ומגפי בוקרים חומות. שני פרטי הלבוש האחרונים משמשים אותה גם כשהיא מתראיינת רבות, רגל מונחת על רגל בתוכניות טלוויזיה רבות ברחבי ארה"ב, מניו יורק שלה ועד ללוס אנג'לס הרחוקה.
היא כועסת על התיירים החוסמים את דרכה ומבקשים בכל פינת רחוב הדרכה באשר לכיוונים והתמצאות, היא מתעללת בתושבי העיר שמשקיעים את תשומת הלב שלהם בטלפונים הסלולארים במקום להביט מסביבם, מתעבת את הבישול הביתי שלה, אוהבת מסעדות, הזמנות למסיבות כי לא אז אינה צריכה לבשל בעצמה, היא שונאת ספורט, לא מבינה פוטבול ואת העניין שמיליונים מגלים בו, שונאת את הרכבת התחתית בפרט ואת התחבורה הציבורית בכלל, מבכה את ההעלמות המהירה של העיתונים מרחובות העיר וממודעות החברה המודרנית, כועסת על הרדיפה אחרי כסף. אבל מדברת בהערצה על המוסיקה ותפקידה בחיי האדם ואולי יותר על חשיבותה של הספרות. נדמה שזמנה נחלק, ובאופן לא שווה בין הליכות ארוכות, קריאה ואיסוף חסר שליטה של ספרים והרבה מאוד ראיונות בטלוויזיה ובעיתונות ומפגשים עם קהל בהם היא פורשת בהרחבה את האידאולוגיה הקיומית שלה.
ליבוביץ' היא בראש ובראשונה אשה דעתנית מאוד. על כל נושא יש לה מה לאמר, מהאדניות וכסאות הנוח והקישוטים האחרים שהונחו בעיר שלה ומזכירים לה את הדירה של הסבתא שלה בניו ג'רסי, דרך אהבתה המסויגת לילדים שאין לה, על טעויות הנדל"ן שעשתה כל חייה והבחירות הכלכליות השגויות שהשאירה מאחוריה, על הצורך בקריאת ספרים, על הערצתה את ליאונרד ברנשטיין, על הפרדוקס של החיים בניו יורק שאיש לא יכול להרשות לעצמו לגור בה בשל עלויות המחיה הגבוהות ובכל זאת גרים בה למעלה משמונה מיליון אנשים. את כל אלה היא פורשת בפרוייקט תיעודי שהכין עליה ידידה מרטין סקורסזה מלקטים של שיחות הדדיות בבית קפה, מקטעים של ראיונות שנערכו איתה בטלוויזיה ובפגישות מול קהל עם אלק בולדווין, ספייק לי, אוליביה ווילד, דייויד לטרמן וסקורסזה עצמו. ואלה משובצים בפיסות קצרצרות של דוגמיות מסרטים המפוזרים ביד מדויקת ושובבה לאורך שבעה פרקים כסימני פיסוק ולעיתים גם סימני קריאה שמדגישים את הנאמר.
סקורסזה הוא ארכיבאי אובססיבי של קולנוע, בייחוד קולנוע אמריקאי וגם הוא, כמו ליבוביץ', אחד האייקונים של ניו יורק, בוודאי בקולנוע. לצד וודי אלן, נדמה שאין מי שמזוהה יותר בסרטים שלו עם המייתה והוויתה של העיר הגדולה על גדות האיסט ריבר ונהר ההדסון. זהו סקורסזה של "מי זה דופק על דלתי", "רחובות זועמים", "נהג מונית", "ניו יורק ניו יורק", "סיפורי ניו יורק", "החברה הטובים", "עידן התמימות", "כנופיות ניו יורק" בין השאר, סרטים שעשו אותו כמעט היסטוריון, סוציולוג ופרקליט של העיר בשוליה גדל. עם ליבוביץ', גם היא כפרשנית תרבותית וחברתית של העיר הוא כבר שיתף פעולה בעבר, לפחות פעמיים. לראשונה לפני כעשר שנים בסרט תיעודי דומה "דיבור ציבורי" שהותיר אצלו טעם של עוד ואח"כ בתפקיד שופטת בסרט "הזאב מוול סטריט" . כנציג מובהק של הפן האינטלקטואלי של העיר, אולי גם האליטיסטי הוא שמח למתוח את השקפותיה של ליבוביץ' על האספקלריה המשתנה של העיר על פני הסדרה שלו כולה, בייחוד אל מול הקטסטרופה של השנה האחרונה נכאת הקורונה.
סקורסזה, כמו ליבוביץ' מעריץ מוסיקה. היא עדיין מימי ילדותה שבהם צפתה בתוכניות המקסימות של ההדרכה המוסיקאליות לנוער שהגיש ברנשטיין בטלוויזיה, ימים בהם הוריה חלמו עבורה עדיין על קריירה של צ'לנית והיא ידעה שהיא לעולם לא תהיה טובה מספיק ועד הקשרים שלה עם ענקי ג'אז כמו צ'רלי מינגוס ודיוק אלינגטון אותם הכירה אישית. והוא בשורה של סרטים תיעודיים שליוו הופעות של להקות כמו "הלהקה ב"הוולס האחרון", "אין דרך הביתה" על בוב דילן, "חיים בעולם חומרני" על ג'ורג' הריסון וכמובן הסדרה "ויניל" שהפיק לטלוויזיה. ולכן לא פלא שהוא פותח את "נגיד שזאת עיר" עם האוברטורה הסימפונית לסרט משנת 1953 "איך להינשא למליונר" של ג'ין נגולסקו עם נושאים מוסיקאליים שכולם ניו יורק ומלודיות שמזכירות מאוד את המוסיקה של גרשווין וברנשטיין גם יחד.
סרטו של נגולסקו היה הסרט הראשון שצולם בטכניקת הסינמסקופ שאמנם התאים יותר למרחבים של המערבונים וסרטי הראווה, אולם הוא סיפק גם את המסגרת המתאימה להכניס בתמונה אחת לרוחב המסך את המתאר של ניו יורק, המטרופולין שהיתה כבר אז ענקית ומשכה אליה מהגרים ובעיקר מהגרות שחיפשו עתיד כל שהוא ובעיקר ביטחון כלכלי. ליבוביץ', שהגיעה הנה בשנות העשרים המוקדמות של חייה, שלא כמו שלוש הגיבורות של הסרט מרלין מונרו, ללורן בקאל ובטי גרייבל אמנם לא חיפשה מיליונר אבל ניסתה לבנות לעצמה עתיד משמעותי שיממש את רצונה להיות אדם עצמאי וחושב. ובאשר לפרנסה, למרות עצלותה הטבעית כל עבודה היתה ראויה, לפחות לזמן קצר מלבד שנים לא מעטות של נהיגה במונית. את זה היא אהבה בעיקר בגלל שהיתה חופשיה לנוע והכסף נכנס בסופו של כל יום עבודה.
סקורסזה מוקסם מהאשה המרשימה הזאת והאמת, גם אני. התשובות החדות, ההבחנות המדוייקות, הניסוחים המבריקים, אפילו המיזנטרופיות החבויה והממזרית שלה כשהיא מגינה על ניו יורק שלה מגלי התיירים ושאר נודניקים ומקלפת את המסחריות של העיר הענקית כדי לגלות את הלוז של התרבות, האמנות ואולי גם של החיים היום יומיים שלה משכו אותי לראות את כל שלוש וחצי השעות בצפית בינג' אחד. היא התייצבה, לפחות בשבילי ליד שתי נשים מרשימות אחרות, גם אליהן התייחס הקולנוע בהערצה – רות ביידר גינזבורג של עולם המשפט ופאולין קייל של ביקורת הקולנוע לשלישיה מרתקת.
הספקות התחילו לנקר כשחילקתי את תגובתי עם ידידה המעורה היטב בחיי התאטרון, הקולנוע והבוהמה בניו יורק. "עייפתי ממנה", היא כתבה לי. "לא יודעת מה המשמעות שלה למישהו עכשיו. אצלה זה הכל אודות פראן ואני לא יודעת כבר מה היא רוצה להגיד, היא או מרטין. בייחוד בתקופה הזאת של קורונה". אז התחלתי לחפש ומצאת עוד ועוד פראן ליבוביץ' ביוטיוב. המון ראיונות שלה בלי קשר לסרט, לפני שהסרט יצא בנטפליקס וגם אחריו, ראיונות לקידום. ומה אומר – בדיוק אותם טקסטים שחלקם סטאנדאפ וחלקם כאילו תשובות אותנטיות על שאלות שגם הן חוזרות על עצמן. באותה ישיבה של רגל על רגל, השענת הסנטר על כף היד והאצבע, זאת שמתנפנפת לעיתים בתנועת הוראה והדגשה, על הלחי.
עיקר הקשר שלי עם הקולנוע הוא בחיפוש ומציאת סרטים שיש בהם ניחוח של משהו רענן. וזה במקרה של "נגיד שזאת עיר", התנדף די מהר לאחר שהבנתי שהכל כאן הוא בעצם רפליקה. ממש כמו הדגם הענקי של ניו יורק שנבנה ב 1964 לקראת התערוכה העולמית של ניו יורק ושוכן במוזיאון קווינס שבו מצולם גם חלק נכבד מהסרט הזה.
"נגיד שזאת עיר"
Pretend It's a City
נטפליקס