הפעילות ההורית החביבה עליי היא לצפות עם הילד שלי בטלוויזיה. מודה, אני לא חלק מאסכולת "מסכים הם השטן", אלא דוגלת בהורות מאפשרת ובמקרה הזה - מאפשרת בהייה משותפת. כשהוא היה קטן זה היה "סמי הכבאי", אחרי זה התאהבנו ב"בוב ספוג" (לא חוכמה, יצירת מופת) והתבגרנו עם "ילדי בית העץ" היפה. מדברים הרבה על כמה לגדל ילד זה לחוות מחדש את הילדות, אבל מעבר לאיכויות תרפויטיות ורגשיות שללא ספק נכללות בחוויה הזאת, שוכחים לעתים את אחד היתרונות המרכזיים: לטחון סדרות ילדים ונוער כאילו אתם בני 10 והחטיף צ'יטוס בדיוק הגיע לארץ כדי להפוך את החיים של כולנו לשלמים.

הבן שלי רק בן שבע אבל הוא החליט שהוא בשל לשלב הבא, וכך שמעתי את המילים להן ייחלתי כל חיי - "אמא, אני רוצה לראות 'כפולה'". איזו שמחה. הילד אוהב את נועה קירל, זכיתי. נועה קירל ודינוזאורים, אם לדייק, מה שהוביל אותנו לשורה הנשגבת, "ממי אין לי טי רקסים". הוא אוהב גם את מרגי ואת כל מי שהיה בפסטיגל, כך שאת השבוע האחרון העברנו מול שלוש סדרות נוער - "כפולה", "זיגי" ו-"PPS". האם הן לגילו? תחושה עמומה שלא, אבל הספינה הזאת ככל הנראה כבר הפליגה כשראינו ברצף את כל סרטי "פארק היורה".

המנצחת של הילד היא, כצפוי, "כפולה" (ערוץ kidZ), שבמרכזה נועה קירל בזהויות מתחלפות. ומה אומר, כצופה וכהורה, נהניתי. כצופה - דרמת נוער בתיכון לאומנויות שהופכת למופרכת וקיצונית יותר מעונה לעונה תוך הסתמכות על הפרעות הקשב של ילדים, על העובדה שההורים בכלל באייפון ועל הכריזמה המשוגעת של קירל ככוכבת? סתמו את הפה וקחו את הכסף שלי. כהורה - קירל היא מודל מהמם בעיני לילדים ולילדות. כזה שלא מטפח רק כישרון וכריזמה (שהרי לא לכולם יש) אלא גם נחישות והתמדה. קירל הצליחה למרות הזלזול של כולם, היא לא קיבלה כלום מאף אחד, היא קמה ולקחה. ולקום ולקחת זה מודל יפה ומעורר השראה לילדות ולנערות (ולמבוגרות), שבניגוד לילדים מסוג בן, לא תמיד מחוברתות לאסרטיביות ולאמביציה. סדרה מומלצת ויפה גם לכל הורה שעוקב אחרי ישראל בידור והיה בטוח ש"בר ברימר" זה מותג חטיפי בריאות.

מערך המסרים של "זיגי" (ערוץ טין-ניק) כבר שונה לגמרי. סדרה באווירת אינקלוסיביות נטפליקסית (= שיעור חברה שכולל שמש אסוציאציות על המילה "בריונות"), רק עם ערכי הפקה נמוכים כי בכל זאת, ישראל. במרכזה ילד עם ויטליגו, מחלת עור אזוטרית אבל כזאת שאמורה לייצג כל "אחר" בחברה. כמובן שהעובדה שאמיתי ארמן - שמגלם את הילד שבתפקיד הראשי ובאמת יש לו ויטליגו - הוא חתיך הורס, מסייעת במשימת הקבלה וההכלה. בסוף, גם זאת סדרה שנתפרה סביב כוכב, עם מחלת עור על תקן כישרון סודי. הסדרה כוללת אנסמבל שלם שגם הופיע בפסטיגל האחרון וגרם לי לגלות ש"קווין רובין" הוא אדם ולא מותג משקפי שמש. חלומו של הגיבור הוא להיות זמר, ולכן הוא בונה דמות בשם זיגי שמופיעה כשפניה וגופה מכוסות כמחווה לפרשיית "השרוף". בניגוד ל"כפולה" כאן הבן שלי לא התמכר, אבל סחב בהנאה את שלוש הפרקים הזמינים ביוטיוב.

המנצחת האישית שלי היא "PPS" (גם בטין-ניק), שזה ראשי תיבות של "רצינו לתפור סביב מרגי סדרה ותהינו מה יתאים לאיכויות הרובוטיות הקלות שלו". סתם, של "פרסונל פופ סטאר". מדובר בסדרת נוער מד"בית מתוקה. שילוב של "ויקי ילדת הפלא" עם "שליחות קטלנית" ועם ריקודים, שבמסגרתה מרגי - שלכולנו ברור שחולם על כבשים חשמליות - הוא החבר הרובוט של ילדה חמודה שבנתה לה אמה, המדענית אניה בוקשטיין. סדרה מתוקה ומצחיקה ודבילית בדיוק במידה הנכונה. הייתי צופה בה עד סוף העונה, אבל משום מה דווקא היא הפחידה את בני. וזה משונה, מדובר בילד שצפה פעם בטעות ברצף יוטיובים מתוך "מלתעות". באופן מעניין, הדבר שהכי הלחיץ אותו היה לראות את מרגי מחקה רובוט, כולל הצלילים המכניים וחלקי הגוף שמרכיבים לו באופן מעט פרנקנשטייני. כבוגרת שנה אחת בדיוק בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ברור שמדובר בהמחשה של מושג "המאוים" הפרוידיאני, ה"אלביתי" - משהו שהוא בו זמנית מוכר אבל גם זר, שילוב שיוצר תחושת אי נוחות ואימה. כמו המשחק של מרגי. סתם, כמו מרגי בתפקיד בובה - אנחנו מתוכנתים לפחד מבובות ומליצנים בדיוק בגלל העיוות הקטן הזה. אנושי, אבל לא עד הסוף.

הנטייה לזלזל בסדרות נוער מובנת, הן תמיד נראות זולות יותר ומשוחקות פחות טוב, למרות שבואו נודה שבלי קשר, נוטים לזלזל בכל דבר שקשור לנוער, גם במרגי ובנועה קירל. אבל האמת היא שאלו סדרות נורא כיפיות וגם יש בהן משהו שמרגיש חופשי, כזה שחסר בהרבה סדרות למבוגרים, במיוחד באלו עם המון תקציב והייפ ופיקוח ופיתוח. זה לא פלא שדווקא בסדרות נוער יש המון מד"ב ורובוטים והומור - היד קלה על מתג ההשתוללות, וזה כולל גם תעוזה ז'אנרית. סך הכל, די שווה להיות ילדים, או לעשות אותם. או להתחזות אליהם, לא נשפוט.