הביטוי "אין לה אלוהים" כאילו נולד בשביל גיבורת הסרט "אכפת לי", שילוב בין דרמת מתח וקומדיה שחורה שעלה בנטפליקס בסוף השבוע. מדובר בנוכלת, שמפעילה תרגיל עוקץ נכלולי במיוחד - היא מסתייעת בעזרת חברים מושחתים לא פחות ממנה במערכת המשפטית/רפואית/סעודית, ומתמרנת את השיטה האמריקאית המחוררת כדי לקבל אפוטרופסות על קשישים וקשישות חסרי ישע, ואז לשאוב את הונם בשעה שהם נמקים במוסדות.
לא משנה כמה הקורבנות שלה וילדיהם יתחננו בפניה, לה זה לא יזיז. הנוכלת, שבעצמה שונאת את אימא שלה, מתייחסת לאנשים בתור לא יותר מעטינים שאפשר לחלוב מהם את כספם. היא עושה כך באין מפריע, עד שמתברר כי הקורבן התורני שלה, בגילומה של דיאן וויסט הוותיקה, הרבה פחות תמימה וחסרת אונים מכפי שנראה בהתחלה.
כל זה חושף את התחלואים של הקפיטליזם, האינדיבידואליזם וההפרטה, והסרט משתמש בסיפור המסוים כדי למתוח ביקורת על הריקבון הכללי של אמריקה. יש כאן מסר, והגיבורה מטיחה אותנו בראשנו עם פטיש כאילו היינו בעצמנו הקורבנות שלה, כשהיא מצהירה באחד הדיאלוגים כך - "כדי להצליח במדינה הזו, צריך להיות אמיץ, טיפש, חסר רחמים וממוקד. אם תשחק הוגן, לא תגיע לשום מקום".
זו לא בדיוק אמירה פורצת דרך. את ההתייחסות לאמריקה כעסק לכל דבר, כלא יותר מאשר בורדל שבו כל אחד לעצמו, ראינו בעשר השנים האחרונות בכמה סרטים, למשל "הורג אותי ברכות" עם בראד פיט ו"נוכלות בלי חשבון" עם ג'ניפר לופז. ועדיין, זה מסר חד ורלוונטי, ולא מובן מאליו לפגוש אותו בסרט אמריקאי בפרופיל גבוה.
הבעיה היא, שכדי להמחיש כי ארצות הברית היא תעשייה חסרת אנושיות, הסרט עצמו לוקה בדה-הומניזציה. שוב ושוב הוא מציג בפנינו סצינות של התעללות פיזית ונפשית בקשישים וקשישות, עד שעולה השאלה האם הקומדיה השחורה חצתה את גבול הטעם הטוב לעבר מחוזות הרשעות והסדיזם.
ברגע הקשה מכל, מתיישבת הגיבורה מול הקורבן התורני שלה, שמסרבת לשתף עמה פעולה, וכדי להלך עליה אימים, מספרת לה בעליזות כי העתיד צופן לה דמנציה ודלקת פרקים. חילופי דברים כאלה היו בעייתיים בכל מקרה, אבל בשנה כזו, שבה בני ובנות גיל הזהב סבלו מהזנחה פושעת וייסורים, הם עוד יותר קשים לצפייה. האם זה מה שהעולם היה צריך עכשיו? האם אלה הסרטים שאנחנו רוצים לראות?
ובכן, התשובה מסובכת מכפי שנדמה. מפתה לפסול את הסרט קטגורית, אך הוא ניצל מכך בשל המודעות שיש בו לבעייתיות המוסרית שלו. "אכפת לי" מבצע מהלך מבריק: הוא גורם לנו להזדהות עם הגיבורה הנכלולית, להחזיק לה אצבעות ולרצות בהצלחה, מה שמוביל אותנו לתהות על השחיתות המוסרית שלנו עצמנו, כצופי קולנוע פסיביים וכחלק מהחברה החולה.
יתרה מכך: הכל היה פשוט יותר אם הגיבורה המתעללת היתה "האישה הרעה", והקורבן בה היא מתעמרת "האישה הטובה", אך הסרט מערבב את הקלפים. לא רק שאנו מגלים אמפטיה כלפי הנוכלת, אלא שעם הזמן אנחנו מפתחים חוסר סימפטיה כלפי הקשישה, שכן מתברר שהיא קשורה לאנשים מתועבים לא פחות, המבצעים פשעים איומים עוד יותר. אז בעד מי להיות? האם יש בכלל טובות ורעות בסיטואציה הזו?
יש לנו הרבה זמן להתמודד עם השאלות האלה: עד כמה שקשה לצפות בסרט, קשה גם להפסיק לעשות זאת, וכך אנחנו מוצאים עצמנו נסחפים בתוכו, נטולי יכולת לחמוק בקלות מן הדילמות המוסריות שלו.
את הסרט כתב וביים הקולנוען הבריטי ג'יי בליקסון, שפרץ לפני קצת יותר מעשור עם "איפה אליס?", עליו ראיינו אותו כאן בזמנו. אותו מותחן דל תקציב סימן אותו כשם שכדאי לעקוב אחריו, ומאז הוא קצת נעלם, אז נחמד לראות אותו חוזר למרכז הבמה ומממש את ההבטחה. "אכפת לי" מציג שילוב בין תסריט עתיר תפניות לבימוי מיומן, והוא לא משעמם לרגע ואפקטיבי כל הזמן - מהפתיחה ועד סצינת הסיום.
רוזמונד פייק, בתפקיד הראשי, מיטיבה לשחזר פחות או יותר אותה דמות שהפליאה לגלם ב"נעלמת" - אישה נחושה, הישרדותית ובלתי מנוצחת, שתשתה נפט ותשחה בזפת אם זה מה שיהיה דרוש כדי לצאת כשידה על העליונה. את אהובה מגלמת אייזה גונזלס, המקסיקאית שפרצה ב"בייבי דרייבר" וכבר אז הותירה רושם כביר, ואת מי שהופך לארכי-נבל של השתיים, בנסיבות שלא נגלה כמובן, מגלם פיטר דינקלג', בהופעתו המעצבנת ביותר מאז "משחקי הכס".
אם כך, הנה עוד החלטה מעניינת של "אכפת לי": ללהק שחקן נמוך קומה לדמות של אדם כל-יכול ומזרה אימה, שלא מפחד מכלום. אך האם יש כאן אקט של העצמה? לא בטוח, שכן נדמה כי הוא על תקן קוריוז. גם מערכת היחסים הלסבית של הגיבורה, כולל סצינת אהבה לוהטת, מתוארת באופן בעייתי. במקרה הזה, המודעות של הסרט לא לטובתו, שכן ברור כי הוא יודע שמדובר באוכלוסיות לא מיוצגות, ואז משתמש בייצוג שלהן בתור אטרקציה ולא באופן נורמטיבי.
האם ייצוג פגום עדיף על כלום? זו אחת מן השאלות הרבות שמתעוררת בתום הצפייה. דבר אחד בטוח: אף שרציתי לכבות אותו בדקה העשרים, נשארתי עד הדקה ה-112 והאחרונה ובלי להסתכל בשעון ולו פעם אחת. מי שינהג כך גם כן ייצא עם טעם לוואי לא נעים, אבל עם הרבה נקודות למחשבה ועם ודאות אחד גדולה: אם נוסעים לאמריקה, כדי לעשות את הביטוחים הכי טובים ואז לא לסמוך על אף אחד שדופק בדלת.